אלה

העודף במאזן המסחרי של גרמניה הגיע כמעט ל-300 מיליארד דולר בשנה שעברה , גרמניה מוציאה פחות מדי כסף - ויוצרת בעיה לשאר מדינות העולם , הגיע הזמן שהמדינה תכיר בכך שחיסכון הוא גם חולשה ותשקיע בפרויקטים עתידיים



גבולות הקרב שורטטו. כאשר המדינות העשירות בעולם נפגשו בסוף השבוע הראשון של יולי בהמבורג שבגרמניה לוועידת G20, הוכנה הקרקע להתנגשות בין מדיניות הפרוטקציוניזם של ארה"ב למדיניות הסחר החופשי של גרמניה.


נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, כבר הוציא את ארה"ב מהסכם סחר גלובלי אחד, השותפות הטראנס־פסיפית, ותבע שיתקיים משא ומתן מחודש על הסכם נוסף — הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה (נפט"א). טראמפ שוקל אם להטיל מכסים על יבוא פלדה לתוך אמריקה, צעד שכמעט ללא ספק יעורר פעולות נגד.


האיום במלחמת סחר רוחש מעל נשיאותו של טראמפ מאז ינואר. מהצד השני, אנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה ומארחת הוועידה, תומכת בקול גדול בסחר החופשי. במתקפה מרומזת על טראמפ, היא נשאה נאום ב–29 ביוני, שבו גינתה את כוחות הבידוד והפרוטקציוניזם. הסכם הסחר המתקרב בין יפן לאיחוד האירופי יוסיף תוכן להצהרותיה.


אין ספק איזה טיעון מתעלה על האחר. הדוקטרינה של טראמפ, שלפיה סחר צריך להיות מאוזן כדי להיות הוגן, מעידה על בורות כלכלית. האמונה שלו כי הטלת מכסים תצליח למחוק את מערכת הסחר שהתגבשה עד כה היא נאיבית ומסוכנת: המכסים יקטינו את השגשוג של כל הצדדים.

936196112.png


אבל במובן אחד לפחות, יש צדק בדבריו של טראמפ: הוא נזף בגרמניה על העודף במאזן הסחר שלה, שהגיע כמעט ל–300 מיליארד דולר בשנה שעברה — הגדול ביותר בעולם (העודף של סין הגיע לכ–200 מיליארד דולר). הפתרון שבו הוא איים לנקוט — להפסיק את מכירות המכוניות הגרמניות — עלול להתברר כגול עצמי. אבל למעשה, העובדה היא שגרמניה חוסכת יותר מדי ומוציאה מעט מדי, והעודף שלה והעקביות שלו הופכים אותה למגוננת מעט מוזרה על סחר חופשי.


בשורה התחתונה, עודף במאזן הסחר הוא עודף של חיסכון לאומי על השקעה מקומית. במקרה של גרמניה, זו אינה תוצאה של מדיניות ממשלתית מרקנטיליסטית (לפיה שגשוג המדינה תלוי בהון שצברה), כפי שכמה מדינות זרות מתלוננות. אבל זה גם לא מצב — כפי שמתעקשים פקידים גרמנים לעתים קרובות — שמשקף את הצורך הדחוף של חברה מזדקנת לחסוך יותר מאחרות. שיעור החסכונות של משקי הבית נותר יציב, ואף גבוה, במשך שנים; העלייה בחיסכון הלאומי נובעת מחברות ומהממשלה.


בבסיסו, העודף הגרמני הוא הסכם בן עשרות שנים בין עסקים לאיגודים, שעיקרו הוא ריסון השכר במטרה לשמור את היצוא התעשייתי תחרותי. האיפוק הזה שירת היטב את הכלכלה הגרמנית מוטת היצוא בתקופת ההתאוששות ממלחמת העולם השנייה וגם אחריה. זהו אינסטינקט שעוזר להסביר את המעבר של גרמניה מאז שנות ה–90 המאוחרות מהיותה "האיש החולה של אירופה", לכלכלה המובילה והחסונה שהיא כיום.


איטליה ויוון סובלות מהעודף הגרמני


יש בהחלט מקום לקנאה במודל הגרמני. הרמוניה בין חברות לעובדים היא אחת הסיבות העיקריות לביצועים הטובים של הכלכלה. חברות יכולות להשקיע ללא החשש שהאיגודים ידרשו מהם כופר. המדינה מילאה את חלקה בכך שמימנה מערכת של הכשרות מקצועיות שמוערכת בצדק רב.


בארה"ב, הפוטנציאל התעסוקתי של גברים ללא תואר אקדמי פחת והלך יחד עם הירידה בעבודות הייצור. גם גרמניה לא הצליחה לחמוק לחלוטין מהמגמה הזאת, אבל היא הצליחה לשמר יותר עבודות צווארון כחול מהסוג שאמריקה מבכה את אובדנו. זאת אחת הסיבות שבעטיין המפלגה הפופוליסטית AfD נשארת בשולי הפוליטיקה הגרמנית.
עם זאת, תופעות הלוואי השליליות של המודל הגרמני נהפכות יותר ויותר בולטות לעין. הוא השאיר את הכלכלה הגרמנית ואת הסחר הגלובלי לא מאוזן באופן מסוכן. הוצאת כספים מאופקת משמעה פחות הוצאה מקומית ופחות יבוא. הוצאות הצרכנים בגרמניה ירדו ל–54% מהתמ"ג, לעומת 69% בארה"ב ו–65% בבריטניה. היצואנים אינם משקיעים את הרווחים הנאים שלהם בבית. גרמניה אינה לבדה — גם שוודיה, שווייץ, דנמרק והולנד אוגרות עודפי כסף.


כלכלה גדולה עם תעסוקה מלאה שמנהלת עודף בחשבון שוטף של 8% מהתמ"ג, מפעילה לחץ בלתי־הגיוני על מערכת הסחר העולמי. כדי לקזז עודף כזה ולשמור על ביקוש מצטבר שיגרום לאנשים להמשיך לעבוד, שאר העולם צריך ללוות כסף ולהוציא אותו ללא מעצורים.


בכמה מדינות, במיוחד איטליה, יוון וספרד, גירעונות עקביים הובילו בסופו של דבר למשברים. המעבר שלהן מעודף לגירעון עלה להן ביוקר. בשנות ה–70 וה–80 שאופיינו באינפלציה גבוהה, הרצון של גרמניה בחיסכון גדול היה כוח מייצב. כעת הוא מעמסה על הצמיחה העולמית ומטרה לדוגלים בפרוטקציוניזם כמו טראמפ.


הממשלה צריכה להוציא יותר


האם אפשר לפתור את הבעיה? אולי עודפי הסחר של גרמניה יישחקו כפי שנשחקו אלה של סין — על ידי עלייה בשכר. האבטלה בגרמניה נמוכה מ–4% ושיעור האוכלוסייה בגיל העבודה מתכווץ, למרות ההגירה. המוסדות שעומדים מאחורי הגבלת העלייה בשכר מאבדים מהשפעתם, והיורו אולי יעלה. אבל האינסטינקט הגרמני לזהירות נטוע במדינה עמוק מאוד. השכר עלה ב–2.3% בשנה שעברה, קצב אטי יותר מהשנתיים שקדמו לה. לעודף התקציבי ייקח ככל הנראה הרבה מאוד שנים לרדת לרמות הגיוניות.


הממשלה צריכה לעזור בכך שתוציא יותר. התקציב המבני של גרמניה עבר מגירעון של יותר מ–3% מהתמ"ג ב–2010 לעודף קטן. לגרמניה יש הרבה פרויקטים בעלי חשיבות להוציא עליהם כסף. בתי הספר והכבישים במדינה מתפוררים, משום שההשקעה הציבורית נאלצה לעמוד בכללים הפיסקליים השגויים של המדינה. הכלכלה לא ממהרת להתאים את עצמה לעידן הדיגיטלי, וממוקמת במקום 25 בעולם במהירות גלישה.


אם המדינה תעזור בטיפול בילדים לאחר שעות בית הספר, זה יאפשר ליותר אמהות לצאת לעבודה במשרה מלאה, בכלכלה שבה השתתפות נשים בכוח העבודה נמוכה יחסית. יש הטוענים כי התרחבות כזאת היא בלתי־אפשרית, בגלל התעסוקה המלאה גם כך. עם זאת, בכלכלת שוק, יש דרך אמינה להשיג משאבים נדירים: לשלם יותר.


ויותר מכל, בהחלט הגיע הזמן שגרמניה תכיר בכך שהחיסכון המוגזם שלה הוא חולשה. מרקל צודקת לחלוטין כשהיא מניפה את דגל הסחר החופשי, אבל היא ועמיתיה צריכים להבין כי העודפים התקציביים של גרמניה מהווים בעצמם סכנה ללגיטימיות שלו.(מאת דה מרקר)