עופר נקש

כיף גדול להסתכל להתבונן ולהבין את התורה על פרשיותיה, בהיבט אקטואלי לזמננו. כלומר, מתוך הנסיון להבין את החיים, לראות בהוראה שכל פרשה מנסה לתת לנו. התורה לא יכולה להיות אוסף של סיפורים יפים, ומכל שכן סאגה היסטורית, כי תורה היא הוראה. זה שהיום אנחנו מתקשים לפרש את הדברים כהוראתם, זו עובדה, אבל זה שנמשיך לנסות לפתוח אותה כמו את כלל הכללים, ואהבת לרעך כמוך. זה לא בסתירה.

פרשת חקת יושבת כמו כפפה תואמת ליד, שכן היום אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך לא ברור. לא ברורה זהותנו כעם, לא ברור החזון, ויותר מכל איבדנו את צדקת חיינו כעם. מה עושים? יושבים בבכי? בבגדי אבל?

ממש לא. להיפך, לאוהבי החיים עיתים של אתגר הוא עת רצון, ואנחנו אוהבים את עמנו, אוהבים את מדינתנו, ואוהבים בכלל לפי שורשנו. לכן זה לא מרפה את ידינו, ואפילו מחזק אותנו לחבר את כל החלקים המפוזרים לפאזל אחד בעל הגיון ואיכות חיים, שתצדיק את שם עמנו, את שמנו, ישראל.
אז הרצון הטבעי הוא גזירת שמיים, רצון לקבל הנאה ותענוג, אבל כדי שנוכל להסתדר אז אנחנו משתמשים עם כוח האגו, אבל ביחס שונה, בהרכבה שונה. הרי אם לאדם ברור שהוא צריך להנות מחייו אז מה משנה, אם התענוג הוא מקבלה או מהשפעה?


וזאת היא חקת התורה, כלומר נכון שאנחנו נולדנו כך, כל אחד רוצה את טובתו באופן טבעי, ונכון שאנחנו מפלגות וזרמים, ונכון שאנחנו מפוזרים ומופרדים, ועדיין אנחנו עם אחד. לכן אנחנו נצטרך להניח הכל בצד, כל מה ששונה, ונתחיל לחפש מה שדומה. ועל ידי כך ניצור חיבור ברמה אחרת לגמרי, מעל זרמי החיים. כוח אמונה הוא לא ברירת מחדל, אלא דווקא הוא יכול לסייע לנו לממש בחירה חופשית מעל ההרגשה.


פרשת חקת זוהר עם פירוש הסולם


זאת חוקת התורה


א) זאת חוקת התורה – וזאת התורה, אשר שם משה לפני בני ישראל. דברי תורה קדושים הם, עליונים הם, מתוקים הם, כמ”ש, הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש. מי שעוסק בתורה, הוא כאילו עומד כל יום על הר סיני ומקבל התורה. כמ”ש, היום הזה נהיית לעם.

ב) כתוב כאן, זאת חוקת התורה. וכתוב, וזאת התורה, ולא כתוב, חוקת. מה בין זה לזה? אלא, וזאת התורה, להראות שהכול הוא בייחוד אחד, ולכלול כנ”י, המלכות, בהקב”ה, ז”א, שיימצא הכול אחד. משום זה, וזאת התורה. למה יש תוספת ו’ על זאת? להראות שהכול אחד בלא פירוד. וזאת, הוא כלל ופרט יחד, זכר ונוקבא יחד, כי ו’ זכר, ז”א, כלל. זאת, נוקבא, המלכות, פרט. ומשום זה כתוב, וזאת התורה, שמורה על ז”א ונוקבא בייחוד אחד. אבל זאת בלא תוספת ו’, היא חוקת התורה, המלכות, הנקראת חוקה, ובאה מז”א, שנקרא תורה, ולא התורה עצמה, ז”א, אלא רק דין התורה, גזרת התורה, שהוא מלכות.