עופר נקש

זה נראה מאוד פשוט ומובן מאליו לרצות חיים טובים, אף אחד לא חושב שהוא מגזים בזה, ואפילו שזו דרישה טבעית. גם עוד יותר לא ברור, על פניו השפע המצוי, וההתקדמות של העולם, נראה כאילו שכלום לא חסר. ובכל זאת מה אנחנו מפספסים?

פעם סיפרו לי בדיחה על איש עצבני, חבר שלו שואל אותו, תגיד לי למה אתה כל הזמן עצבני, והוא עונה לו, אני לא עצבני, מעצבנים אותי כל הזמן.והמשל הפשוט אומר הרבה על חיינו, אני לא עצבני, אבל כולם מעצבנים אותי, אם כך איך נסתדר? איך נגיע לחיים טובים?כאשר באיזה שלב של החיים למדתי להתבונן מעט על הטבע, סרבתי להאמין שאנחנו בדרך הנכונה, וכך צריך לחיות. בפירוד, בחילוק, בשנאה, בשימור וכן הלאה. לא יכולתי לקבל את העובדה על הטבע המוסדר להפליא בשרשרת ארוכה, ואותנו דווקא בתור יצורים שחיים לפי מקריות. איפה האדם החושב, האדם המשכיל, האדם הרגשי, איפה הוא? למה הוא לה מצליח לקחת אותנו לחיים טובים?
שאלות לא חסר וגם מציעי פתרונות, ומי יודע אולי גם דברי הם אוסף מלוטש של שטיות? תשובה חד משמעית בזמננו אין. היום מצב העניניים כל כך נזיל ואינטנסיבי, עד שקשה להתנהל בתכניות של אותו יום, כלומר יצאתי בבוקר מפתח ביתי עם מחשבה מסוימת, וסיימתי את היום עם מחשבה אחרת לחלוטין, ולא בהכרח לטובה.קשה לראות את התכנית ואת התכנון מאחרי עולמנו, במצב הנוכחי. ובאמת שאני לא אדם פסימי.
דווקא הרצון לחיים טובים מאלץ אותי לשאול, למה אנחנו חיים? לשם מה אנחנו חיים? מה הטעם בחיים? וכן הלאה. הרצון לחיים טובים יותר הוא הכוח המניע שמאחרי דברי, כמו הכוח המניע של החיים. חיים של סיפוק שהמילוי לא יהיה דבר אקראי ופחות, לעומת המאמץ שאנחנו משקיעים. כלומר לעבוד עשר שעות במקרה הטוב, קצת לילדים, קצת למשפחה, קצת טלוזיה, וקצת לישון, האם על החיים האלו חלמנו?נכנסנו לנקודת זמן מאוד מיוחדת, הכל מבולבל וחסר הגיון, אנחנו משקיעים את כל כוחנו ביצור פצצות, כריית נפט, ואכילת אוכל לא בריא. ודווקא נקודת השפל הזו תשמש לנו קרש קפיצה לנקודת הגאות הבאה של האנושות. עד היום ניהלנו מערכות חיים פרטיות, מהיום והלאה חיבור הוא שם המשחק. נתחיל להתאמן על החיים בחלוקת נטל, בשיתוף, באחריות הדדית, וזה כבר יעלה אותנו להרגשת חיים טובה יותר. ועד שלא ניסינו, לא כדאי לומר אחרת, כי אדם חייב להגיע לחיים טובים אם נרצה או אם לא נרצה.