עופר נקש

מאוד קשה לנו בפנימיות עצמנו, לקבל ולהסכים עם העובדה, שהדרך לגילוי האהבה עוברת דרך אהבת הזולת. בעקרון מדובר באותה האהבה, רק בשני כלים – הרגשות שונים. ההרגשה שיש משהו מחוצה לי שנקרא זולת, ואני צריך להתחשב בו, כי האדם הוא יצור חברותי. מעיקה על כל אחד מאיתנו, ומקשה על פיתוח קשרים נכונים בינינו. כי באדם, בכל אדם, ישנם שני אופני השפעה שקיימים בנו. כוח המושך – לקרב הנאה, וכוח הדוחה – לברוח מיסורים. אבל הטבע מספיק לקיים רק קיום מנימאלי, נפשי. ובאדם יש אפשריות בלתי מוגבלות מבחינה רגשית, אם כך למה אנחנו מתקשים לבטא אותם?הרגש הזולת אינו קיים בנו בצורה טבעית, כמו הרצון המולד, הרצון לקבל הנאה. המצב הזה נראה ומורגש בנו כך, כדי שתהיה לנו הזדמנות לעשות פעולות להרחבת הקשר בינינו. הרי העובדה שאנחנו משתמשים עם שניים, מקסימום שלושה אחוזים מקיבולת המוח, מצד אחד מעיד על רצון לא גדול במיוחד, ומצד שני היא אמורה לעורר בנו שאלות, ומה עם כל היתר? למה הוא מיועד? אולי לצורת חיים שאנחנו טרם מכירים?אנחנו מדברים על אהבה. כי הזולת, החברה, והעולם הגדול, כל אלה הם צורות הקשר הנוספות, שאנחנו יכולים לרכוש עוד ועוד, במידה שאנחנו מרכיבים בינינו צורות קשר הדדיות. אולי זה נשמע יומרני מדי, אבל בסך הכל מדובר על שיתוף וחיבור רגשי, אמפתיה חברתית שמולידה אין ספור צורות, שלא ניתן לחשב אותם בשום דרך מקצועית אותה אנחנו מכירים, מלבד האהבה עצמה.לכן, לאלו שמבינים שכל מה שקיים בעולם, זה אהבה, זאת אינה סיסמה יפה, אלא מימוש הרצון הפנימי שעליו אנחנו נקראים אדם. זה שאני אוכל במסעדות גורמה, ויש לי מנוי לבת שבע, עדיין לא הופך אותי לאדם מועיל לעצמו, ומכל שכן לחברה. אבל תרבות יפה, בתוספת של אהבה המבוססת על יחסים מגוונים עם הזולת, וכלפי הזולת. הם פתח להרחבת הידיעה, וההכרה שמקרבת אותנו למימוש התכלית. לחיות תחת שליטה מוחלטת בהשראת האהבה, שהיא תחליט ותכופף את כל היוצרות שבי, כך גם נקבע מראש את התמורות שנשיג.אם ננצל את האחריות ההדדית שקיימת בנו בצורה טבעית,בצורה מושכלת, בלחץ, בקנאה, בתאווה. בניצול כל האמצעים שיש לאדם. אז זה יכול לעזור לנו להפנים את העיקרון של חוקי החברה האנושית, עמוק בתוך הלב. הלב זה לא בורסה, בנק, או קלפי, הלב דורש עמוק בתוכו הסכמה פנימית, המבוססת על אהבה ולא על כפייה או תועלת כלכלית.