עופר נקש

כשאנחנו מסתכלים על עצמנו במשך ההיסטוריה, מדור לדור, אפילו הדור הקודם לעומתנו, אנחנו רואים שאנחנו מתפתחים. בניגוד לכל חלקי הטבע, צומח וחי ששם כמעט ואין שינויים במשך מאות שנים. אנחנו מדור לדור, ואפילו תוך דור אחד עוברים התפתחות גדולה מאוד בכל תחומי חיינו.
האם לא מספיק שבכל דור ודור נולדים ועוברים כך מדור לדור?
אנחנו רואים שהאדם נולד עם אותם איברים בדיוק כמו לאדם מבוגר, ועדיין הוא צריך להתפתח הרבה כדי להשיג שֶכֶל, כוח ורגש, עד שמגיע לאיזו הבנת חיים, סדר בחיים, שינוי בחיים.
אולי כך גם באנושות?
אפשר להגיד שאותן עשְרות ואפילו אלפי שנות ההתפתחות שלנו, הן בעצם כמו חיי אדם אחד. כשאנחנו מתפתחים וככה כל פעם מתקדמים ממצב למצב. כמו ילד שמתפתח מגיל שנה לשנתיים, משנתיים לשלוש, וכן הלאה. אולי גם אנחנו כך מתפתחים במשך מאות שנים? אבל אנחנו לא רואים עדיין לאן אנחנו מתפתחים.
בחיים שלנו, כשאנחנו מולידים את הילדים, אנחנו יודעים לאן הם מתפתחים, אנחנו גם יודעים איך לספק להם צורך להתפתחות, אמצעי להתפתחות, משחקים, תרגילים, אנחנו בונים להם חברה מסוימת שתְפַתח אותם. ואילו בהתפתחות האנושות אנחנו לא יודעים לאן אנחנו מתפתחים, ולכן אנחנו לא שמים לב להתפתחות הדורות, כאילו ההתפתחות מדור לדור היא מקרית. זה כמו שההורים היו מסתכלים על הילד, ולא היו מבינים, מאיפה הוא נולד, מאיפה הוא יצא, בשביל מה ולָמה? יתכן דבר כזה?
הרי כהורים, יש לנו אהבה גדולה לילדים, אנחנו רוצים לתת להם כל טוב. כל החיים שלנו אנחנו משקיעים בהם, מפתחים בשבילם מערכות, כל העולם כולו עובד רק כדי לקדם את הילד, שיהיו לו חיים טובים יותר, ואנחנו לא מצליחים בכך. מה לעשות?
ננסה ללמוד, מתהליכי הגדילה של פרי העץ. הוא נולד לא נעים, לא טעים, חסר ריח, טעם, וצורה. אבל ככל שגדל ומבשיל, דווקא בסוף תהליכי הבשלות שלו הוא מוכן לאכילה, ולא בוסר.
שמִדור לדור אנחנו מתפתחים כיצור אחד שנמצא עדיין בשלבי ההתפתחות הקודמים שלו, ולכן אנחנו “חמוצים” כאלה, נראים עדיין לא מוצלחים, אבל גמר ההתפתחות שלנו בטוח יהיה טוב, תהיה צורה טובה, יפה, מושלמת. כי אנחנו בסך הכול רואים שמכל הדומם, צומח וחי, מין המדבר הוא הגבוה ביותר, האדם הוא אכן המובחר בכל היצורים.
לכן ההתפתחות שלו היא הכי ארוכה, ובמצבים הכי קיצוניים, שלא נראים בכלל כשייכים לאותו מין בהתחלה ובסוף. אז אנחנו כן יכולים להגיע למסקנה על עצמנו ועל היחס של הטבע אלינו, רק בתנאי שנראה את הסוף, כמו עם התפוח.