עופר נקש

צריך לשלול לאלתר כל בסיס לשיטה הנוכחית, לשיטת השלילה הטבעית. באופן ברור להתפתחות הפרטית שהייתה מקובלת עד עתה אז שלילת האחר היא לגיטימית מתוך הצדקת עצמי. כך מקובל ואפילו המדע מתקדם כך. אבל נפשו של הילד לא יכול לסבול את זה יותר מפני התנאים הסביבתיים החדשים שנוצרים בקרב החברה בישראל והעולם כולו. הצורך והנטייה למדדים חברתיים סוציאליים היא לא מקרית ובהחלט משקפת את אופי השינוי הנדרש. זה נכון שהשיטה החדשה שאמורה להיות, היא הרבה יותר מאתגרת וקשה ליישום. מפני שהתבניות האלו עדיין לא קיימים בנו המבוגרים, בצורה ברורה שנוכל להעביר אותם הלאה לדור הבא.
החינוך החיובי שמבוסס על דוגמא חיובית הוא הרבה יותר מחייב מבחינתנו, וגם הוא קריטי בתהליכי החינוך בעיקר של הגיל הרך. אם אנחנו היינו משכילים ליצור בתוכם התרשמויות חיוביות, זה היה נספג בהם כטבע שני. ואז הם היו מקבלים את זה כמובן מאליו. כל השיטה הנוכחית סותרת את הגישה החיובית, אשר מבוססת על בניית מודלים שיתופיים בנפשו של הילד כבר מהגילאים הרכים. הדינאמיקה החדשה בכדי לממש את המודלים האלו, אמורה לצאת אל הפועל על ידי בניית סביבה הדדית בעלת היזון כפול מהילד לסביבה ומהסביבה לילד. הדברים הם לא אמורפיים, אלא בדמנו ממש. כל ניסיון שיעסיק אותנו בתוצאות ולא בסיבה שמניעה את האדם נועדים מראש לכישלון.
ההתמודדות עם ערכי היסוד של חיינו היא הקשה שבשאלות, ויחד עם זאת היא בלתי נמנעת בהכרח. היום ילדים ונוער די מקיאים את השיטה הנוכחית בכל מיני תרחישים. שעמום, מחלות חדשות, אלימות ועוד. אז פשוט בואו נחליט שמהיום אנו מפנים עורף לשלילה, ומחפשים דרכי מימוש של אתגרים חיוביים. איך אנחנו גורמים לילד לרוץ בבוקר לבית הספר כשחיוך על פניו, מתוך רצון גדול להיות בסביבת החינוך שלו. אני מודה אתגר לא קל, אבל אם אנחנו נחפש אותו ביחד מעל הדעות הפרטיות של כל אחד, תחת מכנה משותף אחד. אז גם התוצאות יפליאו וירקיעו שחקים. מה יכול להיות המכנה המשותף? אני חושב שאתם מנחשים.