ישראל זיו

האם פטנט עולמי חדש יכול לקדם אותנו לקראת צדק חברתי, או שמא יש מטרה לבלאגן הנוכחי?
לצורך התרגיל, הבא נניח שבקרוב מאוד נוכל להמציא מכשיר שיבדוק את כל המאמצים של כל אחד ואחד מאיתנו. המכשיר ישקלל את כל הפרמטרים הרלוונטיים המאפיינים כל אחד מאיתנו. היגיעה שלנו, המאמץ שלנו יימדדו בין השאר לפי הגיל, לפי מצב הרוח, לפי מצב הבריאות ולפי התנאים הפנימיים והחיצוניים שבהם פועל כל אדם. דמיינו לעצמכם שעון כזה על יד שמאל שלנו, ממש כמו שעוני הספורט שמודדים את הדופק ומספר הקלוריות שהשקענו בפעילות גופנית. אלא שהשעון החדש שלנו מודד את היגיעה הסגולית של כל אדם, והתוצאה אמורה להוות קריטריון יחידי בזכויות של האדם בחברה. לפי היגיעה הסגולית שלו, נדע כמה מגיע לו.

למה יגיעה סגולית ולא אבסולוטית? כששני ילדים הולכים לבית הספר, הם נותנים את אותה היגיעה? יש ילדים שהולכים בשמחה, יש כאלה שלא רוצים ללכת בשום פנים ואופן, אבל מתגברים והולכים. בהמשך הדרך ההבדלים האלה בינינו נכונים גם לגבינו כעובדים, ובעצם בכל דבר שאנו עושים בחיים. יש אנשים שקשה להם לקום לעשות תנועה, אפילו קטנה. יש כאלה שלא יכולים לשבת הם צריכים כל הזמן להיות בתנועה.


למשל, אם היינו רואים לפי השעון החדש, שלפי הנתונים של האדם הוא יכול להרים 50 ק"ג ל- 100 מטר, ואז בודקים בפועל מה עשה? הקצו לו עבודה שמתאימה ליכולת האישית שלו ואילו ובמקומה מה הוא עשה? הרים רק 10 ק"ג ל-5 מטר? כולם יוכלו לראות מה היה יכול לעשות ומה שעשה בפועל. דמיינו לעצמכם חברה שבה היינו יודעים את הנתונים האלה על כל אחד ואחד. כמה שהיה טוב... נכון?
אם היינו ממציאים מכשיר כזה, הוא היה מחסל את כל הטעויות, ההשמצות וחוסר הצדק, נכון?
איך יוכל אדם לקום ולטעון שלו מגיע יותר מהשני, שלדבריו "לא עשה כלום מהבוקר"?
פשוט נסתכל על השעון שלהם ונוכל לקבוע את היגיעה שכל אחד נתן. אולי יסתבר לנו שדווקא זה שנטען לגביו שלא עשה כלום, ושבעיניים שלנו ראינו כמה מעט הוא עשה, דווקא הוא זה שהתגבר על עצמו ונתן יגיעה כל כך גדולה, כי עבורו לזוז מכאן לשם זה קשה ובשביל אחר זה קל.


אם היינו בודקים כך כל אחד, את היגיעה הסגולית שלו ובהתאם מתגמלים אותו, מעריכים אותו, מכבדים אותו, האם זה היה מייצר סדר חברתי, צדק חברתי?


איך תראה החברה, המדינה, העולם, אם כל אחד היה נשקל, מקבל פרנסה והערכה חברתית לפי היגיעה האישית שלו, מתוך ההנחה שאף אחד אינו אשם שהוא עצלן, שהשני חלש, השלישי לא כל כך חכם וכולי? הרי כך זה מסודר מהטבע. יש לכם תלונות, טענות? איך כתוב, "לך לאומן שעשני".


השאלה היא אם נביא כך את האנשים לעמק השווה, לסרגל מהימן ומותאם לכל אחד ממש, האם זה צודק? מוצלח? האם זה צעד משמעותי לפתרון בעיות כלכליות וחברתיות בוערות? למה שלא ננסה את זה? לכאורה, היכולת לפתח מדידה כזו של היגיעה הסגולית שכל אחד נותן, תקרב אותנו לאמת, נכון? נשמע לכם טוב? אז למה זה נסתר מאתנו? למה אי אפשר לראות על כל אחד ואחד את המאמץ הסגולי שהוא השקיע?


לכאורה, מדידה כזו תוכל לזרז את ההתפתחות האנושית ואת הסולידריות החברתית, להעלות את הפריון, לשמש בסיס למערכות סוציאליות צודקות ולצמצם דרמטית את אי השוויון. היא תוכל גם לשמש בסיס איתן לתגמול של אלו שבאמת משקיעים בחברה יותר, אלו שנותנים 100% מאמץ.
צדק חברתי, כמו שכל אחד רוצה שישרור כאן, מערכת אובייקטיבית ולא מוטה על ידי קשרי הון שלטון, נפוטיזם או ייחוס מלידה. אז מדוע אין לנו מכשיר כזה?
הפומביות והמדידה המדויקת היו מאפשרים לנו לתגמל אנשים בצורה הצודקת ביותר, או לחילופין ללחוץ על מי שצריך. דמיינו לעצמכם מצב שמי שהתעצל יקבל רק חמישית ממה שהוא צריך, בהתאם לכמה שעבד, כמה שהתעצל. איזה תיקון זה היה עבור האדם. קשר כזה בין יגיעה אמיתית לבין תגמול, היה מייתר במהרה את כל שאר המנגנונים שבאמצעותם אנו לא מצליחים לשפר את הפריון, להקטין את הפערים ולהגיע לצדק חברתי. לא היה צריך לעשות שום דבר נוסף. המערכת הייתה מתקנת את עצמה, בצורה הכי מהירה, ויעילה, נכון?
כל השאיפה של ארגונים ושל חברה אזרחית כולה, של המדינה כולה, שאנשים ישתפו פעולה, ינצלו יתרונות סינרגטיים, תתאפשר הודות למדידה כזו. ומה יהיה על מי שלא משתתף עם אחרים? הרי יש לנו מדידה ברורה.

התרגיל הזה, והשאלות שהוא מעלה זה עניין עמוק, השאלה הזאת אינה פשוטה.
האם חברה או מדינה כזו היא טובה? אם כולם היו עם שעונים כאלו, או צ'יפ אלקטרוני אישי, היה ברור לכל אחד ואחד מי הוא ומה הוא. השבב האישי הזה היה משדר את המידע למחשב מרכזי והכול היה ברור לכולם. איזה יופי, איזו המצאה, הא?


אולי ובמה עוזר לנו דווקא שאין לנו אפשרות מדידה כזו, שעון פלא חדיש? מה טוב בזה שאנו לא רואים את היגיעה האישית של כל אחד ואחד?
לעת עתה, נפסיק לפנטז, בינתיים לא נספק תשובות לשאלות המהותיות שהעליתי כאן. כרגע, המטרה הייתה להבהיר שזה לא מקרי שאין לנו שעוני מדידה כאלה, של היגיעה הסגולית האמיתית של כל אדם, של מידת ההשתתפות שלו בחברה, של המידה בה הוא משתף פעולה עם האחרים לטובת מטרות ואינטרסים משותפים.
המשך יבוא......
"שהרי האמת מחייבת אותנו להשוות כל היחידים שבציבור, שיקבלו חלקם לפי מידת יגיעתם, לא פחות ולא יותר, וזהו הבסיס היחידי, האמיתי, שאין להרהר אחריו, שהרי ודאי הוא, שכל הרוצה ליהנות מיגיעתו של חברו, מעשיו הם כנגד הדעת והאמת הברור האמור.
אבל כיצד יצוייר לנו, שנוכל לברר את האמת הזו, באופן שתתקבל על לב הציבור? למשל, אם נדון בדבר לפי העבודה הגלויה, כלומר, לפי מספר השעות, ונחייב את כל אחד ואחד לעבוד מספר שעות שווה - עדיין לא תתגלה לנו כלל מדת האמת.
ואדרבה - יש כאן שקר גלוי, משום ב' דברים: הא' הוא משום הצד הפיזי, והב', משום הצד הנפשי של העובד.
כי מצד הטבע, אין הכוח לעבודה שווה אצל כל אחד ואחד, - ויש לך אחד מהחברה שהוא מתייגע בעבודתו, מפני חולשתו, בשעה עבודה אחת - הרבה יותר מחברו העובד שתי שעות, או יותר.
וכן יש לפנינו ענין פסיכולוגי. כי העצל מאד מטבעו, מתייגע ג"כ בשעה אחת - יותר מחברו בשתי שעות או יותר. ולפי השקפת מידת האמת, הברור, אין לנו לחייב חלק אחד מהחברה, להתייגע, יותר מהחלק האחר, לספוק צרכי חייהם.
ולמעשה, נמצאים הגיבורים והזריזים הטבעיים שבחברה, נהנים מיגיעתם של אחרים, ומנצלים אותם בזדון לבם, בנגוד למדת האמת, כי הם מתייגעים מעט מאד, לעומת החלשים והעצלים שבחברה.
ואם ניקח עוד בחשבון את החוק הטבעי של "אחרי רבים להטות", הרי, מין אמת כזו, שתקבל כבסיס את מספר שעות העבודה הגלויה, - אינה בת קיימא כלל, כי החלשים והעצלים, המה תמיד הרוב הניכר בתוך החברה, והמה לא יאפשרו למיעוט הזריזים והגיבורים לנצל את כוחם ויגיעתם.
הרי לך, שהבסיס האמור, שהוא יגיעה של הפרט, בתנאי של האמת הברורה, ולצידו הרוב שבחברה, - אינו מעשי כלל, כי אינו ניתן לבדיקה ולהערכה כל עיקר. נמצא שמידת האמת, אין לה שום כשרון למעשה, לסדר על פיו דרכי היחיד, ודרכי הציבור, באופן מוחלט, כלומר, שיניח את הדעת, בהחלט, ואין בה כלל אותה הספקה הגמורה המתאימה לסדרי החיים שבגמר התיקון של העולם."
(הרב יהודה אשלג, מאמר "השלום בעולם", כתבי בעל הסולם, עמ' 462)