ישראל זיו

מן העיתונות:
עבדים היינו, ועדיין: הצעד הפשוט שישמור על השפיות שלנו

יותר ויותר ישראלים לא רואים כמעט את המשפחה שלהם ועובדים בשכר של משרה אחת, אך בהיקף של שתיים. איך ניתן לצאת מהקיבעון וגם להפחית את יוקר המחיה?

תגובתי:
כבר כמה שנים, לקראת פסח, במקום להסתפק בברכה השגרתית של "חג שמח", אני מברך אנשים בנוסח קצת פחות שגרתי. "אני מאחל לך ולעצמי, לכולנו, שנצליח לצאת השנה מעבדות לחירות". זה מה שאני אומר.
לשמחתי, התגובה מהאנשים היא כמעט תמיד הסכמה, הזדהות או רגע של מחשבה אקזיסטנציאליסטית.


במקום להיזרק לזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי של הסיפור הפיזי על יציאת מצריים, האדם משליך על עצמו ומתחיל לברר האם הוא חופשי? במה? ואם לא, אז מדוע, מה מונע ממנו לשפר את איכות חייו, להפסיק לרוץ אחרי הזנב של עצמו ולהיסחף בזרמי החיים ללא תכלית.
ברגעים המועטים שאנחנו חושבים בכלל על סוגיות מורכבות כאלה, אני מתחיל להשוות בין החיים שלי לבין החיים של החתול שבחר להתגורר בחדר המדרגות בבניין שלי.


כל מי שמרגיש שהוא עבד מודרני, מפנטז על לעבוד הרבה פחות ולהרוויח הרבה יותר או לפחות אותו דבר, על לבלות יותר זמן עם המשפחה, על להתחיל ולממש חלק מהתוכניות שתמיד היו לו ושלא היה לו צ'אנס לממש.
זה טבעי, לגיטימי, למה לא? חכמת הקבלה, מרחיבה את הפרשנות של עבדות מודרנית ומסבירה לנו שהאדם, כל אדם, הוא עבד לתוכנה מולדת ששולטת בו ללא עוררין ומבלי שבחר בה. עבד לאגו שלו, שמפעיל אותו בכל החלטה ורגע בחיים שלו, לרצות עוד ועוד ועוד מהכל, גם אם בעצם יש לו מספיק כדי לחיות כמו בן אדם. לכן, מסבירה לנו חכמת הקבלה, סיפור יציאת מצריים הוא סיפור פנימי בתוך האדם, סיפור של היציאה משליטת האגו שלנו.
אבל אז, במיוחד בפסח, כשאנו מחליטים שהשנה נעשה את הצעד הראשון לקראת חירות אמיתית, כל אחד מגלה שהוא לא מסוגל , ומנסה שוב ומגלה שזה גדול עליו בכמה מידות. עד שהאדם מגלה שכול כולו נמצא במצב שבעצם הוא לא רוצה לצאת, לא מסוגל לצאת, שאין לו שום כוח לצאת. אלו הרגעים שאני מגיע למצב אנוש ומתחיל להרגיש שהאגו שלי מושך אותי לכל מיני שטויות שבהם אני ממלא את החיים שלי, עד כדי כך שהחיים שלי ושל החתול שהתנחל בבניין שלי הם אותם חיים. רק שהחתול, טוב לו בחיים.
אתמול היה יום שמש וראיתי אותו שוכב ומתמכר לחום ולאור. אוכל לא חסר לו, הוא אוכל כשבא לו וזהו, וטוב לו. הוא לא צריך יותר כלום. ואני? אני צריך פי כמה מהחתול כדי להרגיש את עצמי מסופק. האמת, אני לא חייב לשדרג את הסמארטפון, וגם לא את המכונית ואפילו לא לקנות באינטרנט מחו"ל כל מידי דברים מיותרים, רק כי הם עולים בעלי-אקספרסס חצי מחיר מבארץ. אני לא חייב, אבל אני רוצה ומשלם על כך מחיר יקר. לא רק בכסף, אלא בשעות עבודה, בתסכולים, במאבקים פנימיים. עבדות, כבר אמרתי? אז מי יותר שמח, מי יותר מאושר, אני או חתול? בפסח הזה אני מסוגל לקבוע שחתול הרבה יותר מאושר ושלם ממני, אבל אני שמח שהגעתי לתובנה הזו. אני רואה איך הוא כל הזמן שוכב בשמש על משטח חם ומספיק לו. יש לו מה לאכול והוא לא חושב על כלום. הוא מסתכל עליי בצורה כזאת, אני יודע שהוא מזלזל בי.
מה החתול חושב עלינו? בטח שהאדם הזה מסכן, רץ לעבודה ולכל מיני דברים שהוא חייב לעשות ולהשיג, בזמן שהוא, החתול, שוכב ומסתכל עלינו ממלמל מתחת לשפם שלו: "תראו מה שאנשים האלה, איזה חיים הם בנו לעצמם. מה הם רצים? מה הם עושים? מי מהם שמח? לוקחים את הילדים שלהם ומכניסים אותם למסגרות ושאר מקומות עד הערב, עד שהם חוזרים מהעבודה. אחר כך רצים הביתה, עוצרים לקניות בסופר, חוטפים משהו לאכול, חייבים להספיק להכין משהו למחר וזהו וזה, נגמר היום. מחר שוב אותו דבר, שוב אותו דבר וחוזר חלילה." החתול הזה ממש מדבר אליי: "יש לך יום אחד או יומיים בשבוע, שאתה עושה כביסה, ומסדר את הבית, ועוד כל מיני מטלות וסידורים. בשביל מה? האם הפיצוי שלך הוא בשבוע המסכן שאתה מוציא את עצמך ואת המשפחה לנופש בחו"ל כל שנה? כמה עצבים אתה משקיע בהכנות, באיזה כוננות אתה נוסע, לך תדע מה יקרה עד שתגיע לשם, אתה לא יודע, מי יודע מה יקרה בדרך? לא רק המזוודות והטיסה, אלא גם החשש, הרי להיות היום ישראלי מוצהר בחו"ל זה ממש מסוכן, אתה לא יודע? " החתול ממשיך: "אני שוכב כאן, מטפל בעצמי. אתה יודע מה חתול כמוני עושה כשאין לו מה לעשות, נכון? שוכב, מלקק את עצמו ונהנה מהחיים, טוב לו. נו? אז מי יותר שמח, מי יותר מאושר, מי יותר שלם?


זה השלב שאני מבין את יתרון החתול על האדם. אז עכשיו תגידו לי, האדם הוא הכי מסכן, ידו בכל, ויד כל בו, לא ככה?
חג חירות שמח לכולנו, שנזכה לצאת השנה מעבדות לחירות.