ישראל זיו

הצעה להושיב את 120 נבחרי העם על ספסל הלימודים ולחנך אותם לערבות הדדית בינינו.
מן העיתונות: כמה שווים נבחרי הציבור? הסאגה סביב הצהרות ההון של נבחרי העם.

תגובתי:
האם אנחנו רוצים את נבחרי העם ובכירי מערכות השלטון עניים, לא מוכשרים ומוטרדים מאיך לגמור את החודש, במקביל לכהונתם כמחוקקים, שרים ופקידים בכירים?


האם מי שלא השכיל לנהל את כלכלת הבית שלו כהלכה ולתכנן את עתידו הפיננסי והכלכלי, מוכשר לשבת בוועדת הכספים או הכלכלה, לדון ברפורמות המבניות החשובות שעל הפרק ובסוגיות של תקציב, גזירות, ביטול פטורים ממס והקיצוץ הנדרש בתקציב הביטחון?


לחילופין, האם מי שידע לדאוג לעצמו והרוויח הרבה כסף בשוק החופשי הוא בהכרח מושחת, או חסר רגישות חברתית או שניהם?
כל הסאגה הזו של האם לפרסם או לא לפרסם את הצהרות ההון של חברי הכנסת היא לא יותר מאשר קרקס שלם, אבסורדי וצהוב.

אני לא רואה שבארה"ב, שם כל נבחרי העם מפרסמים את הכנסתם ורכושם לציבור ברמת פירוט גבוהה בהרבה מזו הנדרשת מהח"כים שלנו, המערכת הפוליטית טובה ויעילה יותר.
שם, השקיפות המלאכותית הלגיטימית כשלעצמה, לא מונעת מנבחרי העם לעשות יד ביד עם בעלי ההון והלוביסטים מטעמם, לקבל תרומות במסווה זה או אחר לבחירות מדי שנתיים ולהתברג בתום הקדנציה הפוליטית עמוק בצמרת המגזר העסקי שעליו אמורים היו לפקח מלכתחילה כמחוקקים.
מה אכפת לנו שיעקב פרי או יאיר לפיד הם אנשים אמידים מאוד וששלי יחימוביץ וזהבה גלאון לא גרות במאהל מחאה, אלא בדירה נורמלית במרכז הארץ, כל עוד הרוויחו כספם ביושר ולא על חשבון הציבור במסגרת תפקידם הציבורי?
מה אנחנו רוצים, שלא יוצלחים ינהלו עבורנו את המדינה? זו צביעות לשמה.
הפיקוח נדרש כדי לוודא שפוליטיקאים לא מנצלים את קשרי הון שלטון ומבזים את כוחם והשפעתם לטובת אינטרסים צרים של בעלי הון ואמצעים. מכאן חשיבותו של החיוב להגיש הצהרות הון, אבל לא בהכרח לפרסמם בחוצות העיר. לא שזה יזיק, אולי אפילו יועיל, אבל להתייחס אל מי שלא הסכים לפרסם את הצהרת ההון שלו כאל מושחתים א-פריורי, זה כבר לגמרי לא לעניין.
עם או ללא פרסום הצהרות ההון של הפוליטיקאים, מצבנו היה ונותר בעייתי מאוד.
כולנו לא מאמינים איש לרעהו ואף הצהרת הון לא, אפילו אם תפורסם, לא תפתור את הבעיה.
אנחנו מנסים לכפר על חוסר האמון ההדדית בינינו באמצעות עודף רגולציה, פיקוח ואכיפה בתקווה שנסגור את כל הפרצות והפגמים של שיטה כלכלית ופוליטית פגומה בבסיסה.
למה פגומה? כי האדם פגום מיסודו והטבע האנושי האגואיסטי והאינטרסנטי, שהפונקציה העיקרית שלו היא מקסימום רווח, כח וכבוד לעצמו, בהשוואה ועל חשבון האחרים, הוא זה שעליו מבוססות כל מערכות החיים שפיתחנו. אם המצע פגום ומקולקל, כל מה שצומח ממנו לוקה באותם פגמים בדיוק.

מי שמקבל את הנחת הבסיס הזו, מסיק מייד שאל לנו להתעסק בנסיונות לתקן משהו בחיצוניות של המערכת הפוליטית, הכלכלית והחברתית ושבמקום זו עלינו להפנים שתנאי מוקדם לכל שיפור הוא שינוי האדם ואופייה של ההתקשרות בין האדם לזולתו.


בהתאם, לא יעזרו לנו רגולציה, הצהרות הון וגם לא שוטר סמוי ליד כל ח"כ או נבחר ציבור.
צריך להחזיר את האמון לחיינו, את האמון ההדדי בין כל אדם לזולתו ואחר כך בינינו כציבור לבין המדינה ונבחריה ואת זה שום הצהרת הון לא תעשה, גלוייה או סמוייה,
אבל חינוך לערבות הדדית בינינו כן.

התלות ההדדית בינינו הפכה לעובדה מוגמרת, אנחנו תלויים במחוקקים ובנבחרי העם, הם תלויים בנו, העשירים תלויים בכל השאר ולהיפך, הקונצרנים הגדולים והחזקים לא שווים גרוש בלעדינו הצרכנים ומצד שני הם מספקים תעסוקה ופרנסה למאות אלפי משפחות, בקיצור - אנו חיים במערכת אחת, שכולנו מהווים חלקים חיוניים בתוכה, ממש כמו תאים בגוף האדם.
אותו שיווי משקל דינאמי המחזיק ומחייה את הגוף, הומאוסטאזיס, אינו מאפיין את מערכות החיים האנושיות שבנינו, הנחוצות לתפקודנו והפער בין הערבות ההדדית, ההתחשבות, הדאגה והיושרה המתבקשים מחוקי המשחק החדשים, לבין מערכות היחסים הנוכחיות בינינו, המבוססות על משחק סכום אפס, חוסר אמון טוטלי ודרוויניזם כלכלי וחברתי, הפער הזה מורגש בנו כמשבר.


כדי לצמצם אותו, צריך לשנות את היחסים בינינו ולא להוסיף עוד ועוד חוקים, תקנות ומפקחים.
לא נמאס לנו לחיות בקרב מתמיד על כל דבר ודבר בחיינו?
האם נגזר עלינו לחיות כך, 24/7 בחשש מתמיד מפני מישהו או משהו שידפוק אותנו מכאן או משם?
תארו לעצמכם מצב בו נבחרי העם פועלים מתוך תחושת שליחות פנימית נטולת אינטרס אישי וחסרת פניות.
תארו לעצמכם מצב בו אין מבחינתם אופציה אחרת, אלא לשרת אותנו בנאמנות וביושר וללא משוא פנים עד כדי כך שתחושת בושה אדירה תציף אותם אם יחטאו לאמון המוחלט שאנו, האזרחים, נותנים בהם?
בושה כזו איננה בושה אגואיסטית כשל גנב שנתפס בקלקלתו, אלא בושה מסוג אחר, בושה גבוהה יותר ,הנובעת מהפער בין האידיאל של ערבות הדדית ואהבת לרעך כמוך, לבין מצבו הנוכחי האגואיסטי של האדם, בין אם הוא נבחר ציבור או לא.
אם נגיע לתחושה כזו, לא נצטרך הצהרות הון וגם לא רגולציה חיצונית מכבידה ומיותרת.


כדי להגיע למערכת יחסים הרמונית כזו בינינו לבין נבחרי העם ובינינו לבין עצמנו, יש צורך בחינוך שלנו המבוגרים, של כולנו, אודות מאפייני המערכת הכלכלית והחברתית החדשה בה כולנו נמצאים פשוטו כמשמעו באותה הסירה ובהתאם אודות הדרכים והשיטה להתאים ולשנות את עצמנו ולהתקשר בערבות הדדית בינינו.


מבחינתי, להמשיך כך, בתקציב הנוכחי המבוסס מדי חודש על 1/12 מתקציב שנת 2012, לתקופה של 3 חודשים, בה יחזרו כל 120 נבחרי העם לספסל הלימודים. אז הם יהיו ראויים להנהיג אותנו וכל עניין פרסום הצהרות ההון שלהם יחזור למקומו הטבעי כקוריוז סתמי ותו לא.