ישראל זיו

כאגואיסט מושלם, אני מבקש שיטה להנאה ולתענוג נצחיים. לא פחות.
דרווין היה גאה בנו, אבל כולנו מפסידים
מטבעו, האדם לא יכול לחלוק, לתת את מה שיש בחזקתו. אבל במקרים רבים, הטבע האגואיסטי הזה פוגע באדם עצמו ובחברה האנושית כולה. מטרתו של ה"חינוך האינטגרלי" להעניק לאדם ידע, הרגשה וכלים התנהגותיים לתפקד בעולם שעבר תהליכי גלובליזציה ואינטגרציה מואצים והפך את כולנו לקשורים ותלויים זה בזה, ממש בכל תחומי החיים. זה שכולנו בסירה אחת, זה מצב נתון, ממש חוק טבע, אבל ההתקשרויות בינינו וכל מערכות החיים המבוססים על מארג היחסים שבין אדם לזולתו נותרו אגואיסטיים במהותם ומייצרים קונפליקט מובנה בינינו.[/FONT][/COLOR]
נכון, ייצרנו גם מוסכמות ונורמות חברתיות, תכליתיות, אבל מתחת לפני השטח הטבע האנושי נותר כשהיה. אם היינו מתאימים את הקשרים בינינו לקשר אינטגרלי במהותו, כלומר הדדי ממש לכל הכיוונים, קשר עגול במקום קוצני, אם היינו מתחילים לפתח קשר טוב זה לזה, מתוך התחשבות, דאגה, חום אנושי, נכונות לוויתורים וערבות הדדית בינינו, ממש כמו במשפחה, היינו פותרים כל הבעיות בכלל בחיים שלנו, כל הבעיות, כלכליות, חברתיות ופסיכולוגיות.

במצב הנוכחי, שניתן לכנות אותו דרוויניזם כלכלי וחברתי, כולנו נלחמים, 24/7. בין אם אתה בצד המנצח, חלק מאותו 1% המחזיק כ- 40% מהעושר בעולם וזורק ביום אחד מזון שיכול להאכיל משפחה שלמה של מובטלים ביוון, ספרד או אפריקה ובין אם אתה חי חיים ממוצעים לגמרי, עובד, מגדל ילדים, מנסה ליהנות מהחיים, בכל מקרה – אתה יכול לספור על יד אחת את הדקות ביום שבהם אתה באמת חופשי ומאושר, אם בכלל. את מחיר המלחמה הזו כל אחד מאיתנו משלם, למרות שמבחוץ זה נראה כאילו יש חלוקה ברורה למנצחים ולמפסידים.


מה נעשה עם 85% מאוכלוסיית העולם?
אנחנו יכולים היום, עם הטכנולוגיה שלנו, להגיע במהירות למצב בו רק המכונות יעבדו.
לא צריך סינים שיעבדו במפעלים שלהם וייצרו עבור כל העולם. המכונות והרובוטים עובדים במפעלים, מספקים לנו אוכל, וביגוד, צרכי בית וכל השאר. אין שום בעיה להגיע למצב כזה, אין חסם טכנולוגי או כלכלי, ניתן לספק את כל הדברים האלו לכל אחד ואחד.
כלכלנים מובילים כמו חתן פרס נובל ג'וזף שטיגליץ ואחרים כותבים שלא צריך יותר מ-3% מהאוכלוסייה כדי להאכיל ולייצר כל מה שמדינה מפותחת ומתקדמת צריכה לקיומה. גם אם נוסיף לזה צרכים נוספים, כמו בנייה, תשתיות לאומיות ומגזר שירותים, לא נגיע ליותר מ-10%-15% מהאוכלוסייה, שתספק לכולנו את כל הנדרש לקיומנו. השיטה הנוכחית איננה יעילה, בעיקר כי היא מבוססת על קונפליקטים ועל תרבות צריכה שטרחנו לטפח במאה האחרונה ושאת נזקיה המשבר העולמי הנוכחי חושף בהדרגה ובעקביות.
אבל מה נעשה עם כל השאר ואיך ייראו חיינו בלי מחסור?
מסתתרת כאן שאלה גדולה. מדוע אנחנו לא מסדרים כך את חיינו?
מדוע אנו לא רוצים בכך?
הקפיטליזם והרצון שלנו
החשש האמיתי הוא מאדם שיחייה בלי שיהיה לו איך וממה ליהנות. גם היום יש המון דוגמאות לאנשים שיש להם הכל, לא חסר להם אוכל וביגוד, לא חסר להם בכלל כלום. אבל הם מסתובבים בלי טעם לחיים. למה? כי חסר להם חיסרון.
מילאת את האדם, מה יהיה הלאה? הוא מאבד טעם בחיים, לא יכול לחיות כך, כי הוא לא ירגיש תענוג. תענוג מרגישים רק שהמילוי נכנס לחיסרון. אבל ברגע שזה קורה המילוי מנטרל אותו. כולנו מכירים את זה מאוכל, סיגריה, סקס ושאר הרצונות שלנו שאנו ממלאים. רגע אחרי, או לפעמים אפילו תוך כדי, אתה כבר מאבד את ההנאה, את הרצון, כי כל ביס מהסטייק פחות טעים מקודמו ואתה מחפש איך לשחזר את התחושה וההנאה מהביס הראשון. מכירים?

האם אנחנו יכולים להגיע למצב בו התענוג והמילוי לא ינטרלו את החיסרון ואת הרצון? אנחנו הרי רוצים להמשיך ולהרגיש תענוג, אבל הוא כל כך חמקמק.


בשביל זה, החיסרון צריך כל הזמן להתחדש. זה מה שהכלכלה המודרנית ניסתה לעשות והצליחה בכך בשנות הזהב של הקפיטליזם, שהגיע לשיאו בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת. המנוע של הכלכלה היה לחדש כל הזמן את החסרונות שלנו וכל הזמן למלאות אותם. תרבות הצריכה הפכה לקודש הקודשים והצריכה הפרטית למנוע הכלכלי מספר 1. עד היום הצריכה הפרטית מסבירה כ- 70% מהתוצר הלאומי של ארה"ב וכל העולם המערבי שואף למודל דומה: צמיחה מבוססת על צריכה פרטית ושיפור ברמת החיים ובתוצר לנפש.

אבל זה בלתי אפשרי, כי הרצון הזה שלנו ליהנות משתנה גם הוא. אנחנו משתנים. מבחינה גשמית הרצון הגיע למצב שהוא שלא רוצה יותר. מספיק כל הזמן לרוץ ולקנות מכונת כביסה כל שנה, וטלוויזיה כל שנה, לשדרג את הסלולרי, להחליף כל שנה ריהוט או אוטו.
כמה אפשר? האדם פתאום מרגיש שלא בא לו.
בעצם איננו מכירים אורח חיים אחר. ראשית, יש בו מרוויחים ומפסידים ברורים מהבחינה הכלכלית. דרוויניזם כלכלי וחברתי, זוכרים? אבל זה לא מקרה כזה פשוט של רווח והפסד, אלא בעיקר של איך לעשות את בני אדם למאושרים זהו גם אינטרס עליון והישרדותי של כל המערכת הפוליטית והשלטונית. כל ראש ממשלה או נשיא חושב על זה, לא כי הוא אלטרואיסט, אלא כדי לייצב ולשמור על הכסא שלו: "על ידי מה אני קודם כל מסלק איומים חברתיים ופוליטיים? בזה שאני נותן לאוכלוסייה חיים טובים, כסף, בריאות, וכולי. זה מה שאני צריך לספק להם, מזה אני לא יכול לברוח".


וכך בנתה לה האליטה הפוליטית והכלכלית שיטה כלכלית וחברתית המשרתת בעיקר את האינטרסים שלהם. מה מטרתה של ההתיישנות המתוכננת של מוצרים? מה, באמת אי אפשר לייצר נורה חשמלית שתחזיק 50 שנה? בוודאי שאפשר. אבל נתנו לנו נורה שנשרפת אחרי מאה שעות, מדפסת שמתקלקלת אחרי 30 שעות עבודה וכך הלאה. סיפקו לנו תמריצים כל הזמן, שכדאי לנו לעבוד, כדאי לחיות, כדאי לקנות, על ידי כך שחידשו בנו את החיסרון. כי בלי חיסרון שמקבל תענוג, אין הרגשת האושר. וכך היה. התקופה הזו, שיאו של הקפיטליזם הייתה תקופה טובה. נהנינו מיתרונותיו, בטרם יצא מכלל שליטה. האמריקאים הובילו ופיתחו את הפילוסופיה החדשה הזו וכולם התחילו לרוץ אחריהם.
אומרים לנו שיש הנאה אחרת....
אבל בינתיים מה קרה? החיסרון והרצון שלנו גדלים ומתפתחים, בעיקר מהבחינה האיכותית.
אנחנו כבר לא רוצים עוד ממה שכבר יש לנו. עוד לא הספקנו ליהנות מהסלולרי הנוכחי שלנו שהושק לפני חצי שנה, מדוע צריך להחליף אותו בדגם החדש שיוצא כעת לשוק? זה יעשה אותנו מאושרים? ואם בליל הסדר נקבל וניתן מתנות שכמותן ניתן לקנות בקלות בכל חנות או אתר אינטרנט, זה יעשה לנו טוב, באמת?

אני מסתכל הדברים האלה ולא בא לי, לא צריך את זה.
נכון, אני צריך שיהיה לי את מה שפרקטי לחיים, זה ברור ובשביל זה אני יוצא לעבוד בחפץ לב. אבל האם בשביל זה אני צריך לעבוד 50 שעות בשבוע, לקחת את העבודה הביתה ואת הבית לעבודה, לחיות חיים של עבדות מודרנית, לתכנן כל רגע ורגע, להיות לחוץ כל הזמן וגם להתייסר מזמן האיכות שאני לא מבלה עם האשה והילדים? כל זה בשביל להגיע להכנסה שתתמוך בחיים פרקטיים ופונקציונליים? ברור שלא. אני עובד כי הסביבה והנורמות החברתיות מכתיבות לי מהם פרמטרים של הצלחה, שפע וכבוד. בשביל זה אני עובד, כמו משוגע. זה לא מקרה שדווקא בארצות המפותחות ביותר, מעמד הביניים הגיע למצב שהוא בעצם לא רוצה כלום. גם הצעירים קולטים מה מצפה להם ופשוט דוחים את זה מכל וכל. לכן יש עלייה ניכרת במחלות הקשורות לדיכאון ובצריכת שיא של תרופות נגד דיכאון. במקביל יש גם יותר התאבדויות ועלייה בשימוש בסמים, בעיקר קלים.
אנחנו מחפשים מפלט, בריחה מהמציאות, מפני שרצון שלנו השתנה. כבר אי אפשר לעורר אותו על ידי זה שמייצרים אצלנו חסרונות מלאכותיים למוצרי צריכה ולפנטזיה של חיי שפע מאושרים ובריאים. בינתיים, השיטה הכלכלית לא יודעת להתמודד עם השינוי האיכותי הזה ברצון שלנו, אז היא עושה את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב – מפציצה אותנו במסרים פרסומיים, גלויים וסמויים, בהיקפים הולכים וגדלים, כדי שנסתובב עם תחושה תמידית של חיסרון: "חסר לך את זה, חסר לך גם את מה שיש לו, תסתכל על כולם".
עלות הפרסום מסך העלות הכוללת של המוצר/שירות הולכת וגדלה, כי אנחנו הצרכנים זקוקים למינונים גדלים והולכים של שטיפת מוח, כדי להמשיך ולצרוך. בלי זה אף אחד לא יקנה כלום מעבר להכרחי ולפרקטי וגם כך היצרנים מציעים מבצעים יותר ויותר אגרסיביים, אבל האפקטיביות שלהם נמצאת במגמת ירידה.
להפריד את המילוי מהרצון, כדי להנות
האדם הרי לא יכול בלי הרגשת השמחה, בלי הרגשת האושר, שאפשריים רק מתוך זה שיש בתוכנו מגע בין חיסרון ותענוג. זו תחושת האקסטזה, זו התפרצות השמחה.
אבל הם מיד מנטרלים זה את זה. כלומר, צריך ליצור איזו מחיצה בין הרצון, החיסרון לבין המילוי שלו. אפשר לדמות את זה לכך שעליך לשים ביניהם מסך.

זאת המתנה שאני מבקש לקבל וגם לתת לאחרים לפסח – את השיטה איך לקבל. אני לא רוצה מתנה שתגרום לי הנאה לרגע, אם בכלל. אני רוצה שיטה שתלמד אותי ליהנות לאורך זמן, בכל החושים שלי, שיטה שתלמד אותי איך לרכוש מסך בין הרצון לבין המילוי.
לפנינו תהליך טבעי של התפתחות הרצון. אין ממנו חזרה. החיסרון שיש בנו להנאה, חייב להיות במגע עם התענוג בצורה כזו שהמפגש הזה לא ייגמר. אחרת – אני לא רוצה, לא כדאי לי, לא משתלם לי לחיות כפי שאני חי, רק בשביל להשיג תענוג רגעי, חולף, מאכזב.
ברור שהגוף שלי דורש סיפוקים בסיסיים, הוא כמו מכונה. את זה אני אמשיך לספק לו: אוכל, מין וכדומה. בעצם לשם מתכנסים כל החיים שלנו, אבל האם איבדנו את התקווה ליהנות מהחיים, מעבר לרמת ההורמונים והבטן שלנו? האם זה מקרה שהתקשורת מציפה אותנו בתוכניות על אוכל וסקס ושילובים שונים שלהם? אנחנו מופצצים בזה. כמעט רק בזה ובחדשות כמובן. משהו מכל זה באמת ממלא אותנו?

לפסח הזה אני מבקש מתנה אחרת. אני מבקש את היכולת להסביר לכל מי שמוכן לשמוע או לקרוא, שאסור לנו לאבד תקווה או להתייאש מהחיים, למרות כל מה שהטבע מזמן לנו ולמרות שברור לכולנו ששנת 2013 הולכת להיות שנה קשה מאוד, מכל הבחינות.
אנו חיים בצומת אירועים וזמנים קריטיים ולפנינו הזדמנות לבצע שינוי חיובי אדיר בחיים שלנו. נקווה שנלמד יחד להבין שאנו זקוקים למסך, למחיצה, בין החיסרון והרצון שלנו, לבין המילוי שלהם, כדי לזכות בתענוג נצחי, שלא נעלם ושאינו מוגבל.

כלכלה אמיתית היא בסופו של דבר קשר בין בני אדם, תן וקח. אם נתקשר בערבות הדדית בינינו, בקשר הנכון המתבקש מאותה תלות הדדית בינינו בעולם הגלובלי, נגלה גם את הכלכלה האמיתית, הנכונה, המבוססת על הדדיות ועל נתינה, חיבור ושיתוף של משאבים ויכולות. בעצם, צריך לעבוד הפוך מברירת המחדל האגואיסטית שלנו שנכשלה במבחן הכי חשוב שלה – להפוך אותנו למאושרים.

כדי שהמילוי לא יסתום את החיסרון, אלא יגרום לי תענוג נצחי, אני צריך לתת, לשתף ולהעניק לזולת. אם אני קרוב אליו, מרגיש אותו, אוהב אותו, אז כמה שאתן יותר, כך אקבל יותר, תענוג, הנאה. נתינה וקבלה הדדיים כאלה, יכולים לייצר אצלנו את התענוג וההנאה שאין ביכולתו של כל אחד מאיתנו לספק לעצמו.
את השיטה לבצע את המעבר הזה מ"אני" ל-"אנחנו" ומכלכלה אגואיסטית מקולקלת לכלכלה אלטרואיסטית מתוקנת, אני מאחל לכולנו לקבל ולהרגיש בפסח הקרוב.[/RIGHT]