ישראל זיו

הגדלת הצריכה הפרטית לא תוציא את ארה"ב מהמשבר. ערבות הדדית -כן
מן העיתונות: לכמעט מחצית מהאמריקאים חסכונות של פחות מ-500 דולר
סקר של חברת השוואת כרטיסי האשראי CreditDonkey תומך במחקרים קודמים לפיהם מצב חסכונות האמריקאים בכי רע.

תגובתי:
למחצית מהאמריקאים יש חסכונות בשווי 500 $ ומטה, אם בכלל.
לא מדובר על הומלסים, אלא על מדגם מייצג של האוכלוסייה.


האינסטינקט ההישרדותי של כל אחד מאיתנו אמור לתמרץ אותנו לחסוך לעת צרה, נכון?


בטח ובטח בעיתות משבר, כשהאבטלה גבוהה והביטחון התעסוקתי נמצא בירידה מחשש לפיטורים, וכשהחוב הלאומי של אמריקה נושק שוב לתקרת 16 טריליון הדולר, שהוגדלה פעמיים בשנים האחרונות והעתיד הכלכלי והפיננסי לוט בערפל.


החיסכון הפרטי בארה"ב, כלומר הסכום שמשקי הבית מפנים לחיסכון מתוך הכנסתם, עומד כיום על כ- 4% בלבד.
בשיא המשבר של 2008 היה 6% ובממוצע רב שנתי הוא נע בין 1% ל- 4% בלבד.

לשם השוואה בגרמניה החיסכון הפרטי מסתכם ב-11% ובבריטניה 7% .


איך מגיעה משפחה אמריקאית ממוצעת למצב בו כרית הביטחון שלה נמוכה מ-500$?


הרי זו לא סקנדינביה. בארה"ב אין מודל מפותח של מדינת רווחה, למרות שיפור ניכר בתקופת כהונתו של אובאמה, שהנהיג, במסורה, שינויים סוציאל-דמוקרטים מסויימים, בקפיטליזם הקר והאכזרי שאפיין מאז ומעולם את ארה"ב.


אדון וגיברת סמית' אינם חוסכים וזה קורה לא בגלל שיש להם ביטחון שהמדינה תושיע אותם,
או אלוהים.
הם לא חוסכים כי הם מצייתים לציווי העליון של כל המערכת הפוליטית, החברתית והכלכלית האמריקאית: תצרכו כמה שיותר !
לכו לקניונים, לחנויות, לרשתות המסחר האלקטרוני – לא אכפת לנו איך – העיקר שתקנו כמה שיותר.
אם אין לכם כסף – זה בסדר, קחו אשראי זול וזמין לכל דיכפין.
אל תדאגו איך תחזירו אותו, אנחנו פשוט נמשיך לגלגל לכם אותו, בזול,
העיקר שתשלחו את היד לארנק ותקנו מכל הבא ליד.

הבעייה היא שאדון וגיברת סמית' הפכו למכורים לצריכה, הם נהנים לקנות, להחליף, לשדרג ולבזבז.

הצריכה המוגזמת, או "תרבות הצריכה" היא מהמאפיינים הבולטים של ארה"ב
וזו אופנה שהיא ייצאה בהצלחה לעולם כולו, כיון שבסופו של דבר טבע האדם הוא אוניברסלי.
תרבות הצריכה מעוגנת היטב בנורמות חברתיות, בחקיקה ומערך מיסוי מתמרצים,
בחינוך מגיל 0 ועד זיקנה, בתעשיית פירסום אדירת מימדים המפציצה אותנו במאות פרסומות, גלויים וסמויים, ביום ובסמלי סטטוס חברתי ומעמד חברתי הנגזרים ממה אנחנו לובשים, עונדים, נוהגים , גרים ומדברים.
הצריכה המוגזמת מגדירה את מהותנו בשיטה הנוכחית ומכאן נולדה הפראזה על דברי הפילוסוף הצרפתי דקארט: I shop therefore I am .


עידוד הצריכה הפרטית, על חשבון החיסכון, הוא קודש הקודשים של הכלכלה האמריקאית.
הצריכה הפרטית תורמת כ-70% לתוצר השנתי האמריקאי.
במילים פשוטות – מצבה הכלכלי והפיננסי של ארה"ב תלוי בצרכן האמריקאי.
כשהוא מגדיל את הצריכה הפרטית, הכלכלה מראה סימני התאוששות: ניכרת עלייה בהכנסות המגזר העסקי, במשרות חדשות, בהכנסות המדינה ממסים, בהזמנות לייצור, במדדי אמון הצרכנים ובאופטימיות שלהם שמצבם הכלכלי ישתפר.


כלומר, כשהצריכה הפרטית עולה, נרשם שיפור גם בצמיחה הכלכלית, שאמורה להיטיב עם כולם. דגש על המילה "אמורה", אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.


כך הפך החיסכון הפרטי לאויב המדינה.

כל התמריצים האדירים בהיקף של כ- 4 טריליון $ שסיפקה ממשלת ארה"ב בשנים האחרונות לאזרחיה, נועדו לעודד את הצריכה הפרטית.
על זה, בראיית הממשל, יקום ויפול דבר.
לכן, שומר הבנק המרכזי הפדרלי, ה- Fed, על ריבית של 0% משנת 2008 והוא התחייב לשמור אותה כזו עד לפחות 2014.
מי רוצה לחסוך בריבית 0%?
להיפך, בריבית נמוכה כזו כדאי לקחת הלוואות חינם, או זולות במיוחד ולרוץ לקנות.
העיקר לקנות.

לכן, הצריכה הפרטית בארה"ב נפגעה הרבה פחות משניתן היה לצפות מהחוב הפרטי והלאומי.

ברירת המחדל של האמריקאי הממוצע היא לצרוך, לא לחסוך, וכל זה בעידודה המלא של המדינה.


את האופנה הזו האמריקאים ייצאו בהצלחה רבה לכל העולם, למרות שהם עדיין אלופי העולם בצריכה מוגזמת וממונפת.

בישראל החיסכון הפרטי נמצא בשפל של 3 עשורים בהם ירד בכ-30% לרמה של 11% בלבד.
נכון, אנחנו שמרניים לעומת האמריקאים, אבל המגמה ברורה.

אבל, לפעמים החגיגה נגמרת.

לאמריקאים אין יכולת להמשיך ולהגדיל את חובם הלאומי.
הוא ממש בקצה.


הגדלה נוספת של החוב הלאומי תגרור הפחתת דירוג אשראי וכאוס במערכת הפיננסית.


גם הבנקים זהירים הרבה יותר במתן אשראי, בגלל העלייה בסיכון של הלקוחות על רקע המשבר.
בנוסף, יש בועות שטרם התפוצצו בארה"ב, שקרב היום בו יתפוצצו ותהיה לכך השפעה הרסנית על הצריכה הפרטית והצמיחה.

קחו את בועת הלוואות הסטודנטים כדוגמה.
חוב של למעלה מטריליון דולר, שרבים מהצעירים האמריקאים חבים בגין שכר לימוד גבוה מאוד באוניברסיטאות.
החוב הזה הולך איתם הלאה, גם אחרי סיום הלימודים.
אף אחד לא הלאים אותו, לא חילץ אותם ולא סיפר אותם.
ההלוואות אומנם מסובסדות על ידי הממשל, אך הם צפויות להתייקר בקרוב.


מדובר בבועה גדולה מזו של החוב האמריקאי לחברות כרטיסי האשראי ולתעשיית הרכב !


אז להגדיל את הצריכה הפרטית אי אפשר,
לקחת עוד הלוואות אי אפשר,
לחסוך – אין ממה.
המצב הנוכחי מלחיץ דיו, אבל אחרי הבחירות יהיה יותר גרוע.


ברור לכולם שבמהלך 2013 יצטרך הממשל, תחת כל נשיא, להפסיק חלק ניכר מהתמריצים ומהטבות המס, שמצד אחד חיוניים לכלכלה, ומצד שני הביאו אותה אל סף פשיטת רגל, או כפי שהאמריקאים מכנים זאת: מצוק פיסקלי.


האמריקאים לא יכולים להרשות לעצמם רשת ביטחון סוציאלית אמיתית, כזו שתספק לכל אזרח ביטחון במערכת ובבני האדם.
לא תהיה להם ברירה אלא לנטוש את האתוס האמריקאי של הצריכה המוגזמת ושל דרוויניזם כלכלי וחברתי בו החזק מנצח ותפקיד המדינה מצטמצם למינימום ההכרחי.
במקום זאת, ההתדרדרות הצפוייה תביא אותם להפנים את הערך הכלכלי האדיר הגלום בערבות הדדית בין בני האדם.
את הכל הם ניסו, כבר 5 שנים,ללא הואיל, חוץ מהתקשרות חדשה ביניהם בערבות הדדית.

שיטה כזו היא בו זמנית, גם צו השעה וגם משתלמת לכולם.

את השאיפה לצמיחה מקסימלית ינטשו לטובת כלכלה מאוזנת, פונקציונלית, שוויונית יותר ושפוייה, שמטרתה לספק לכל אזרח את צרכי הקיום הנורמליים שלו.
לא פחות, אבל גם לא יותר.

כלכלה כזו תהיה יציבה וחברתית יותר.

המשאבים הכלכליים והטבעיים הנוכחיים אינם מספיקים לספק את צרכי כולם בשיטה האינדיבידואליסטית הנוכחית והפערים בין ה-1% ל-99% הופכים לתהום של ממש, במקביל לשקיעה של החלום האמריקאי.
החלום האמריקאי והתקוות להגשימו, הם המחזיקים את כל הפרמידה הלא שיוויונית בארה"ב.
קחו את התקווה – ותקבלו פצצת זמן חברתית וכלכלית.


אם נשנה את השיטה, לכלכלה הנגזרת מערבות הדדית, נגלה שיש על כדור הארץ די והותר משאבים, מכל הסוגים, כדי לכלכל את כולם ברווחה.

עזבו את הצריכה,
עזבו את החיסכון הפרטי
ותשקיעו בתוכנית החיסכון הטובה ביותר העומדת לרשותנו:
בתוכנית חיסכון חברתית וחינוכית.


תשקיעו בערבות הדדית בינינו.

התשואה תהיה פנומנלית והסיכון – לא יכול להיות גבוה מזה הנוכחי.
בלשון המעטה.
נתחבר - נרוויח.