ישראל זיו

מן העיתונות: אילו משה סילמן היה חרדי
מצוקה כלכלית באחת ממשפחות הקהילה היא בעיה כללית שעל הקהילה לפתור בדרכי כבוד
http://www.themarker.com/opinion/1.1778579

תגובתי:המגזר החרדי יודע לדאוג לעצמו. על כך אין עוררין.
בדר"כ, אנחנו – הרוב (עדיין) החילוני, מלאי ביקורת על החרדים ועל היכולת האפקטיבית שלהם לשמור על האינטרסים החיוניים להם, בכל ממשלה, בכל קואליצייה, בכל רשות מקומית, בכל טקס גיור, נישואין או גירושין.
החרדים מרגיזים אותנו, הכפייה הדתית מרגיזה אותנו, הסחטנות הפוליטית שלהם מרתיחה אותנו
ובקיצור – יש לנו "בטן מלאה" על המגזר החרדי.
סוגיית הגיוס לצבא רק מדגימה עד כמה עמוק הקרע בינינו לבין החרדים ועד כמה הם אפקטיביים בהרתעה פוליטית, שמא יפגעו האינטרסים החיוניים שלהם.
ברור, שיש מידה רבה של צדק בביקורת על המגזר החרדי, על כך אין מחלוקת.אבל השנאה, ההדדית, מעוורת אותנו ומרחיקה דיון משותף, הבנה מעמיקה של עמדות הצדדים וגיבוש פשרות מתוך אותה נקודה של הזדהות ואמפטייה בין המחנות, בהתאם לאילוצים האובייקטיביים של שני הצדדים.אם משה סילמן ז"ל היה חרדי.........השנאה, איננה מאפשרת לנו גם להגיד מילה טובה על נורמות וערכים במגזר החרדי, גם באותם מקרים שמחמאות ומחיאות כפיים הן בהחלט במקומן.משה סילמן ז"ל, לא התאבד ככה כרעם ביום בהיר. תהליך ההתדרדרות שלו, הכלכלי, החברתי והאישי היה הדרגתי ושקוף. הוא השמיע את קולו, את המחאה הפרטית שלו, הוא השתתף בהפגנות, בישיבות של פעילי מחאה, התראיין לכלי תקשורת.הסיפור האישי שלו, היחס לו זכה ממוסדותיה של המדינה ומאיתנו – הציבור, לפני מותו צריך להוות עבור כולנו תמרור אזהרה מאיר עיניים, ממש דגל אדום.
איך הגענו למצב בו המדינה, כדי לגבות את חובותיו שללה ממנו את מקור פרנסתו ואת היכולת להישאר עצמאי ובעל צלם אנוש?לסילמנים – לא עושים תספורות.
http://www.themarker.com/news/protest/1.1780332איתנו מתעקשים עד השקל האחרון שאנו חייבים ועם מי לא?רק אם אתה מאוד מאוד עשיר, יעשו לך תספורות ויעידו על כך לב לבייב, יצחק תשובה, נוחי דנקנר, יוסי מימן ורבים אחרים מהאלפיון העליון.
יש עוד הרבה דוגמאות לכך.שר האוצר שלנו, שוקל מתן הטבות מס ל"חברות כלואות". הוא מעדיף ציפור אחת ביד מ-2 על העץ ומוכן להעניק הנחות של כ- 20 מיליארד ₪, אם אותן חברות כלואות תחלטנה לשלם מס על הרווחים הצבורים שלהן מפעילותן בישראל. מדובר על הטבת מס של 40%-70% מחבות המס הפורמלית, אולי אפילו יותרhttp://www.themarker.com/news/1.1752389אם אתם שואלים את עצמכם, מהי התספורת הכי גדולה שהציבור כמעט נאלץ "לבלוע" מבעלי ההון, אז החדשות הן שזה לא תשובה, ולא מימן ולא לבייב ולא אף טייקון אחר. במדליית הזהב לתספורת הגדולה והכואבת ביותר, זוכה שר האוצר שלנו, יובל שטייניץ, בהטבת המס המפליגה אותה החליט להעניק לחברות "מסכנות" כמו צ'ק פוינט, אמדוקס, מוטורולה, טבע ואינטל.
טוב שביבי, בחושיו הפוליטיים המחודדים, לא אישר את הדיון הממשלה בסוגייה הכואבת הזו.
עם סילמן, התעקשו עד השקל האחרון, ככה תנהג ה"מערכת" עם כל אחד מאיתנו, אבל הנחות מפליגות לחברות הייטק - זה בסדר גמור. האידיאולוגיה הניאו-ליברלית ניוונה במתכוון את מדינת הרווחההניוון המחושב והמכוון של מערכת הרווחה הישראלית, כחלק מאותה אידיאולוגיה ניאו-ליברלית שאומצה על ממשלות ישראל מאז 20004, (http://www.themarker.com/career/1.1777113) צריך היה לעורר אצל כולנו מחשבות, איך לטפל באותם אלה שנפלו בין גלגלי הצמיחה, ההשקעות הזרות בישראל, מחירי הנדל"ן המאמירים וההפחתה הרצופה ביחס חוב תוצר. כתבתי על זה כאן: המודל הניאו-ליברלי עשה שמות החברה הישראלית ובו בעת הוא הטבעי ביותר עבורנואני אשם? מה פתאום, הממשלה אשמה, השיטה אשמה.....אבל לא רק ממשלת ישראל נכשלה בכך כישלון חרוץ.גם אנחנו, כאינדיבידואלים וכחברה, נכשלנו ופשוט אטמנו את ליבנו למצוקות, למחוסרי היכולת ולרעבים ללחם. כך התעלמנו גם ממשה סילמן, שלאורך תהליך ההתדרדרות האיטי שעבר, שידר 1,000 אותות מצוקה, רק שלא היה מי שיחפש ויקלוט אותם.נוח לנו לחשוב שלא עשינו את זה בזדון. זו האמת, אבל זה לא אמור להרגיע את מצפוננו ולמנוע מאיתנו את הדיון האמיתי, כיצד ולמה פיתחנו אטימות כזו לכבוד האדם והתעלמות מוחלטת מהמצוקות הקיומיות שלו.אני מוכן לשלוח ס.מ.ס בעלות של 10 ₪ בפסח, כדי לממן חבילות חג לנזקקים, אני מוכן אפילו להתנדב פעם בחודש בעמותה לאריזה ולמשלוח של מזון למעוטי היכולת, אבל זהו – עד כאן.כל הייתר – זה מבחינתי תפקידה של מערכת הרווחה הממשלתית והעירונית. בשביל זה הרי אני משלם מסים ובוחר פעם ב-4 שנים את ההנהגה.
וחוץ מזה, איך יכולים לבוא אליי בתלונות, אני בעצמי, בקושי גומר את החודש, למרות שמבחינה סטטיסטית אשתי ואני עמוק בתוך המעמד הבינוני. אבל יוקר המחייה והעבדות המודרנות הכניעה גם אותנו. רק לאחרונה התפרסמו נתונים לפיהם הוצאה פתאומית של 8,000 ₪ בלבד מפרידה בין מעמד הביניים לבין חוסר אונים פיננסיבנסיבות האלה, איך אפשר לצפות ממני לדאוג לסילמנים למיניהם?וכאן בדיוק הזמן להגיד מילה טובה על המגזר החרדי.תנשמו עמוק, אני יודע שקשה לנו עם זה, בדיוק כמו שקשה לי לכתוב את זה, אבל בכל זאת – יש מה ללמוד מהם.סטטיסטית, רבים מהחרדים נמצאים מתחת לקו העוני, רבים מאוד. אבל בכל זאת, אין שם ילדים רעבים ללחם.לפני שהציניקנים מבין הקוראים יקפצו ויסבירו שזה בזכות הסחטנות הפוליטית והקיצבאות הנדיבות שהם מקבלים מכספי המסים שלי, שלך ושל כולנו, צריך לזכור שזו רק תמונה חלקית, גם אם היא נכונה במידה רבה.בכל זאת, מה שמפריד בין משה סילמן החילוני, לבין אדם חרדי המצוי באותה מצוקה כלכלית, הוא קהילה, מגובשת, הומנית, דואגת ומחבקת.את זה יש לחרדים ואילו אנחנו החילונים איבדנו את זה לגמרי.חבר שלי, סיפר לי השבוע בגאווה רבה, על וועד השכונה שלו. הוועד, בשכונה מתפתחת ועמידה, הקים אתר אינטרנט, מייצג את האינטרסים השכונתיים מול העירייה, נלחם בגניבות רכב ועוד ועוד פעילויות מבורכות כשלעצמן. אבל אין בינן לבין חיי הקהילה המפותחים במגזר החרדי ולו כלום.פעילות הגמ"חים, במגזר החרדי ( גמילות חסדים) היא מוסד עתיק יומין והיא חלק בלתי נפרד מאורח החיים של כל משפחה חרדית. כולם תורמים משהו: כסף, ביגוד, ריהוט, מזון, תרופות ובעצם מה לא. גם משפחות שבעצמן מקבלות, מחזירות חזרה ותורמות בתורן את מה שהן יכולות.במקורות, קוראים לזה "איש את רעהו יעזורו".
אנחנו, הציבור החילוני, איבדנו את הערך הזה, או שאנחנו מוכנים "לקנות אותו בכסף", סוג של מס שפתיים להרגעת המצפון, לא יותר מזה.חיי קהילה מפותחים ואינטנראקציה חברתית כמפתח לתחושת האושרהתרומה של חיי קהילה מפותחים ושל איחוד כוחות, חיבור ואינטראקציה חברתית מפותחת היא הרבה יותר ממערכת גמ"חים שהפכה למערכת רווחה אלטרנטיבית עבור המגזר החרדי.
מחקרים מודרנים בתחום חקר האושר מעידים כי מעבר לרמה מסויימת של עושר, מתחזקת תחושת האושר המדווחת בנסיבות חברתיות הקשורות לקשר טוב וחיבור בין אנשים, לחיי קהילה מפותחים ולאינטראקצייה חברתית מפותחת וחיובית.אינני טוען שעלינו לפתוח בפעילות גמ"חים אינטנסיבית ולחקות את המגזר החרדי.יש למגזר הזה בעיות ייחודיות משלו ופעילות הגמ"חים חשובה כשלעצמה, אך איננה מתקנת את השיטה הכלכלית והחברתית, אלא רק מנסה להקל על אלו שנפגעים ממנה. לכן, היא לא פיתרון, אלא פלסטר בלבד. אומנם פלסטר חשוב, אבל בכל זאת פלסטר בלבד.חשוב רק שנבין כולנו שבמקום להאשים גורמים חיצוניים, כמו את הממשלה, או את השיטה עצמה, או את המוסד לביטוח לאומי ושאר הגורמים האחראיים, כדאי שניישיר מבט פנימה, אל עצמנו ונבין שהאדישות והאטימות שלנו מאפשרים את השיטה המקולקלת הנוכחית, שהובילה להתאבדותו של משה סילמן ושהציתה פתיל הולך ומתקצר של חבית אבק שריפה חברתית וכלכלית.כשנתקשר בינינו בערבות הדדית, זה לא יקרה.
אם נתחיל קודם כל להתייחס אחד אל השני, נצא מהאדישות ונתחיל להתחשב זה בזה, להקשיב, לדאוג ולהרגיש זה את צרכיו ומצוקותיו של השני, אם נתקשר בערבות הדדית בינינו, נגלה שיש בה עוצמה חברתית וכלכלית אדירה.כולנו הרי סובלים מהשיטה הנוכחית, כולנו קורבנות שלה. אנחנו עובדים יותר ויותר קשה, מקריבים חיי משפחה וזוגיות, מוכנים לטישטוש הולך וגדל של הגבולות בין בית לעבודה, עובדים הרבה יותר רק כדי לגמור בקושי את החודש. את הזמן שאנו מפסידים עם הילדים אנחנו מנסים לקנות בכסף, חוגים, מתנות ראוותיות וגאדג'טים. אנחנו לא מצליחים "להרים" את הראש ועסוקים בהישרדות פרופר.כדי להירגע, אנחנו שוטפים את העיניים בתוכניות ריאלטי מפוקפקות, העיקר להתנתק מהמציאות שלנו ולשקוע בפנטזיות ואינטריגות. בנסיבות האלה למי יש זמן לדאוג לזולת? אני אשלח ס.מ.ס בחג וזהו, את שלי עשיתי.אבל אם נבין שערבות הדדית בינינו היא כורח המציאות, כי השיטה הנוכחית בתהליך קריסה כלכלי וערכי ונפנים ששיטה כלכלית וחברתית המבוססת על התחשבות, שיתופי פעולה, דאגה וערבות הדדית בינינו תהיה גם משתלמת לכולנו, אז יתחיל בחברה הישראלית השינוי שאנו זקוקים לו כמו אוויר לנשימה.בלעדיו, נמשיך להתנהל מקרב לקרב, ממחאה למחאה, ממאבק צרכני בחברה א' למאבק צרכני בחברה מענף ב', מסקר מחירים אחד למישנהו וכך נבלה את כל חיינו עטויי "שריון" בסביבה כלכלית וחברתית עויינת. בחלק מהקרבות ננצח, במרביתם נפסיד ולא יהיה לנו את מי להאשים, אלא את עצמנו.הלנצח תאכל חרב?בואו נחזיר את התקווה מהגלות, אל תוך ליבנו.