עופר נקש

מה השיגה המחאה? עלייה, במחירי הדירות, מוצרים בסיסיים,דלק, והקטנת הטבות סוציאליות. על פניו מדובר כאילו בתוצאה הפוכה למה שרצה העם, או לפחות קיווה שאכן כך יקרה. או שאולי זו לא הייתה ממש צעקתו של העם?היום בבוקר עוד מסמר הונח בארון הקבורה של כביכול תנועת המחאה, שמנסה להחיות את עצמה במעלה ההר מחדש, על אדי הדלק האחרונים. אחרת מאיפה אפשר להסביר את עליית מחיר הלחם, רגע לפני שכל הגזירות המתוכננות לקראת תקציב 2013 , יוצאות לדרך .האמירה לא על הלחם לבדו יחיה האדם היא מאוד נכונה, במיוחד לאור מהלך העניינים בזמננו, שככל הנראה מסתיר בתוכו, שאיפה הרבה יותר מאשר לחם. ויחד עם זה, הלחם הוא סמל של מוצר בסיסי שמיועד לעם, לא לשכבת הביניים, ומכל שכן לא לשכבת העשירון העליון. וההיסטוריה לאורכה ולרחובה, מוכיחה בכל פעם מחדש, שאת המחיר לכל השינויים החברתיים משלם העם-תרתי משמע. כלומר, האוכלוסייה המוחלשת ביותר בפירמידה.ומי יישא את קולו? ומי יכאב את כאבו?העם בעצמו. שכן, אין לו לעם, שותפים להרגשת הנטל כלפי המשימה הלאומית, ובטח שלא שותפים במניות של תשובה ושו”ת. העם היה והעם יישאר, שק החבטות של ניהול כושל על כל השלכתיו. וכאשר ישנה התפרצות כלשהי אני מבטיח לכם שלא תמצאו אותם שם, למה? מפני שלפי טבע הדברים הם מורגלים לסבול, אין פה דבר חדש אלא רק המשך של אותו תסריט שמתגלגל לאורך ההיסטוריה כולה.היום זה הלחם, מחר זה הקצבאות של הילדים, ומי יודע עוד מה. אבל עם כל הצער שבעניין הסבל והמצוקה החומריים, יש כאן בעיה נוספת ואפילו חריפה יותר. ערך האדם, ערך חיי האדם במציאות חייו. וכאן ישנה הפקרות כללית שבעיקר רוכבת על גבו של העם. מאז ותמיד משרתי הציבור הטיבו למען עצמם, מפתחי כלכלה הטיבו עם עצמם, מלומדים למיניהם עסקו בנישה הפרטית של כל אחד, נעולים בד’ אמותיהם, והעם?העם הוא בבחינת ליהנות מההפקר. כי הם חשובים חודשיים לפני הבחירות הממשלתיות, כי הם חשובים שנה לפני הבחירות העירוניות, כי הם העם, הליבה הלאומית ויחד עם זאת קולם לא נשמע. אין לעם אבא ואימא בשיטה הנוכחית, ואפילו שיהיה ניסיון נוסף לעורר את המחאה פה בארץ, או בעולם. זה לא ישיג יותר מתוצאות הפוכות של עלייה מחירים והחרפת מצבם, למה? כי בשיטה הנוכחית אין מישהו אחר שיספוג את הסחף בזמן ההתדרדרות ואין מי שיוציא לפועל את תרבות הצריכה הנוכחית. שקיימה את כל האינטרסים האפשריים מלבד אלו של העם.אז מה יש לעשות?דברים מעשיים ממש אני לא רואה או מאמין בהם, מלבד אחד. איחוד וחיבור השורות של מקסימום חלקי העם. מה שהיום הוא קולות רבים, ובתקווה שיהפך לקול אחד, רק אז נוכל להיות חלק שגם יהיה נשמע באמת. הרי למשרתי הציבור יש לקוח אחד, אנחנו. וזה שאנחנו היום מפוזרים לכל עבר, זה מקל לשלוט עלינו ולהעביר על גבנו כל אילוץ או גחמה פוליטית כזו או אחרת. הרי מי ירים את קולו?אפילו שזה יהיה עשרות, אלפים, או מליונים, זה לא יעזור. רק המאמץ וההשתדלות המשותפת להתחבר יכולה לשפר את סיכויי ההצלחה שלנו בחיים. כוח אחד מחובר ודבק במטרה משותפת, הוא שווה ערך לתכלית החיים של כל אדם. אבל פה גם שורש הבעיה, כי לא צריך לשבור, להרוס, או לריב עם השכן. ההיפך הוא הנכון, צריך להתחבר בכדי לעמוד נגד שליטתם העיוורת של משרתי הציבור, שעל פי רוב החלטותיהם איכשהו תמיד מתנגשות עם האינטרסים של העם.