טראמפ פירק, העולם מתאפס: קנדה מורדת, סין מתרחבת, אירופה בכלכלת מלחמה

פחות מ־100 ימים מלאו לכהונתו השנייה של הנשיא והשפעותיו ההרסניות מטלטלות את העולם; בתגובה, אזרחים ומנהיגי מדינות יצאו להילחם על עתידם; מהגדלת תקציבי ביטחון באירופה, דרך חרמות צרכנים בקנדה ועד התחזקות דריסת הרגל הסינית ביבשת אפריקה
מאה הימים הראשונים בקדנציה השנייה של דונלד טראמפ בבית הלבן, נקודת ציון שאליה יגיע ב־30 באפריל, היו סוערים במיוחד. הנשיא, הפעם בגרסה נועזת מהמקור, הספיק מאז נכנס לתפקידו לחתום על 100 צווים נשיאותיים ולפטר רבבות עובדי ממשל. הוא גירש מהגרים לא חוקיים, ועל הדרך גם כמה תושבי קבע חוקיים, ניפח את שוק הקריפטו ובמקביל החליש את הדולר. טראמפ גם הספיק לאיים על מדינה ידידותית בכיבוש (גרינלנד), על שכנה צפונית בסיפוח (קנדה) ועל בת חסות (אוקראינה) בהפסקת הסיוע הצבאי. בין לבין, הוא מצא זמן לדאוג לשחרורם של חטופים, לקצץ בשכר המינימום הפדרלי של עובדי קבלן ולרמוז בחיוך שאולי ינסה להתמודד לקדנציה שלישית.
במהלך המטלטל מכולם — הנשיא ביטל הסכמי סחר בני עשרות שנים, השית מכסים על יותר מ־100 מדינות וטריטוריות (בינתיים הוא הקפיא את חלקם ל־90 יום), ופתח בכך במלחמת סחר שריסקה את השווקים הגלובליים. בסוף השבוע האחרון, ובניצחון לענקיות הטק, ביצע טראמפ פניית פרסה נוספת והחריג מהמכסים מחשבים, סמארטפונים, שבבים ומוצרים טכנולוגיים נוספים.
אלו היו ללא ספק קרוב ל־100 הימים הדרמטיים והפרועים ביותר שידע העולם מאז מלחמת העולם השנייה, שבהם נשיא פופולרי במיוחד השיב לאחור את גלגלי ההיסטוריה לסדר עולמי פרוטקציוניסטי ועוין יותר. העולם וגם ארצות הברית ישרדו את טראמפ — השאלה הגדולה היא מה הוא יותיר מאחוריו.




ארה"ב: טראמפ מתעשר, הקיטוב בחברה מתעצם
האמריקאים קיבלו בדיוק את מה שביקשו בקלפי - מנהיג גחמתי, אינטרסנטי ולעתים אף נרקיסיסט, שלא מהסס להשתמש בכל כלי העומד לרשותו כדי לקדם את מטרותיו. עם כניסתו לבית הלבן טראמפ לא בזבז זמן: בתוך ימים ספורים הוא חתם על שורה של צווים נשיאותיים — מנגנון בירוקרטי הפיך במהותו, שנועד להאיץ שינויים מהירים אך חסרי עומק מוסדי. הוא התנהל ללא אידיאולוגיה סדורה, תוך נקיטת רצף צעדים רגרסיביים, כמו מניעת שירות של טרנסג'נדרים בצבא, ביטול תוכניות גיוון והכלה בגופים פדרליים, ואפילו ביטול השימוש בקשיות נייר. כל סממן של פרוגרסיביות, נמחק. גם מודלי העבודה מהבית נקטעו.
בתחילה התקבלה נשיאותו כמו מופע סאטירה. הציבור האמריקאי גיחך מול כותרות כמו שינוי שמו של מפרץ מקסיקו למפרץ אמריקה, או מול איומיו לכבוש את גרינלנד ולהשיק מטבעות קריפטוגרפיים. אבל הזלזול התגלה כטעות אסטרטגית. טראמפ חזר לבית הלבן מוכן יותר ומגובה בצוות נחוש. בתוך פחות מ־100 ימים הוא הצליח לשנות את פני המדינה באופן דרמטי: הרחיק אותה מבעלות בריתה ההיסטוריות, פירק מבפנים מוסדות ממשלתיים והוביל לקריסה כלכלית נדירה בהיקפה, כזו שמתרחשת פעם ב־100 שנה.




עדיין מוקדם לדעת אם הציבור יקבל את השינויים הללו לאורך זמן, אך הסימנים בשטח הופכים ברורים יותר ויותר. סקר שפרסמו בשבוע שעבר רשת CNN ו־SSRS מצביע על הסתייגות רחבה. 56% מהאמריקאים מתנגדים למדיניותו הכלכלית של טראמפ, 52% סבורים כי הוא נכשל בניהול התקציב הפדרלי, ו־61% מביעים התנגדות למדיניות המכסים. בהתאם, לפני כשבועיים פרצו הפגנות ענק ברחבי ארצות הברית, שיאן ביום השבת הראשון של חודש אפריל - שכונה "יום ההתנגדות" - במהלכו יצאו מאות אלפים להפגין ב־1,200 מוקדים ברחבי המדינה.
אך אם קיים ברומטר אמיתי לזעם הציבורי, זו מניית טסלה. מניית יצרנית הרכבים החשמליים קרסה בלמעלה מ־50% מאז דצמבר האחרון - עדות חיה לעומק ההשפעה שצבר מייסד החברה אלון מאסק, שהפך לאיש ביצוע מרכזי בממשל טראמפ. מאסק, שעמד בראש משרד שהמציא בעצמו - המשרד ליעילות ממשלתית (DOGE) - קיבל לידיו כוח חסר תקדים, וניצל אותו. כך, הוא סגר את סוכנות הסיוע האמריקאית הבינלאומית (USAID), פיטר רבבות עובדים, סגר מחלקות ברשויות פיקוח, ואף השיג גישה למערכות הביטוח הלאומי. רק קומץ שופטים הצליח לבלום אותו. הציבור, עם זאת, לא שתק. מכוניות טסלה, תחנות הטענה ואולמות תצוגה ברחבי ארצות הברית הפכו יעד להשחתה מתמשכת. המצב הידרדר עד כדי כך, שטראמפ הכריז כי ירכוש בעצמו רכב של החברה. זה לא עזר, ומנייתה ממשיכה לצלול. ברקע, התפרסמו דיווחים שלפיהם מאסק ככל הנראה יסיים את כהונתו בממשל. טראמפ, לעומתו, רק התעשר — בין היתר בזכות מכירת מטבעות קריפטו שהניבו לו עשרות מיליוני דולרים. אם מצבו הכלכלי של הנשיא הוא סמן לכוחו, נראה שהאמריקאים יצטרכו הרבה יותר מהפגנות כדי להביא לשינוי. בינתיים מסתמן עידן של קיטוב בחברה האמריקאית, כמותו לא נראה.
סין: יוצאת דווקא מחוזקת מהפרובוקציות של טראמפ
למרות שאיפותיו של טראמפ לעצב מחדש את הסדר העולמי ולערער על הבריתות המסורתיות של וושינגטון, הרי שכלפי סין, יריבתה המרכזית בזירה הבינלאומית, הוא ממשיך במדיניות העוינת. בה בעת, המהלכים שנוקט ממשל טראמפ אינם מכוונים ישירות נגד התחזקותה של סין כמעצמה כלכלית גלובלית, אלא מתמקדים בעיקר בהגבלת השפעתה בדרום אמריקה.
הטלת המכסים הנרחבת של טראמפ על מוצרים סיניים, שזינקו לשיעור של 145% בשבוע שעבר וגררו מכסי נגד אסטרונומיים של 125%, אכן עלולה לפגוע בכלכלה הסינית בטווח הקצר. בה בעת, ספק אם הצעדים הללו יביאו למימוש מטרתו המרכזית — ערעור מעמדה של סין כמרכז הייצור העולמי.
ארצות הברית נהנית כיום משיעורי אבטלה נמוכים ביותר, ולכן איננה מסוגלת לקלוט באופן משמעותי תעשיית ייצור חדשה בהיקף נרחב. בנוסף, היא מתקשה להתחרות ביתרון המובהק של סין — שליטה ריכוזית, המאפשרת לה לבצע מהלכים כלכליים אגרסיביים, כמו מכירה במחירי הפסד והצפת השוק העולמי במוצרי יסוד דוגמת אלומיניום וברזל. אסטרטגיה כזו איננה אפשרית בכלכלת שוק חופשית כמו זו של ארצות הברית.




האתגר המרכזי שממשל טראמפ מציב לסין נמצא דווקא בדרום אמריקה. טראמפ פועל במרץ לערער את השפעתה הגוברת של סין באזור, שהתחזקה והלכה מאז שנת 2018 באמצעות השקעות של מיליארדי דולרים בפיתוח וצירופן של 22 מדינות אזוריות ליוזמת החגורה והדרך (BRI). במסגרת המאמצים הללו, הממשל הפדרלי פועל לבלימת המעורבות הסינית בתעלת פנמה, מגביר את המאבק בסחר בסמים — שמממן בעקיפין פעילות הקשורה להשפעה הסינית — ומעודד השקעות פרטיות אמריקאיות באזור. דוגמה מובילה לכך היא הלחץ שהפעיל הממשל האמריקאי על חברת נמלים סינית מהונג קונג שפעלה בתעלת פנמה, מה שהוביל למכירת נמלים בעלי חשיבות אסטרטגית לתאגיד אמריקאי בהובלת בלאקרוק. מהלך זה חיזק משמעותית את מעמדה של ארצות הברית באזור ועודד השקעות אמריקאיות נוספות בדרום אמריקה.
אולם, מחוץ ליבשת אמריקה, נראה כי סין דווקא יוצאת מחוזקת מעלייתו המחודשת של טראמפ. במשך שנים ניסתה בייג'ינג להרחיק את אירופה מארצות הברית ולקדם סדר עולמי רב־קוטבי. מדיניות טראמפ, ובעיקר יחסו העוין כלפי אירופה וברית נאט"ו, משרתת בדיוק את האינטרס הזה. יתרה מזאת, יוזמותיו השאפתניות של טראמפ להרחבת אזורי ההשפעה האמריקאית — החל מניסיונותיו להשתלט על פנמה וגרינלנד ועד לרעיונות מרחיקי לכת כגון סיפוח קנדה — משחקות לטובת סין ומעניקות לגיטימציה עקיפה לשאיפותיה כלפי טייוואן, תוך הקלת הדרך להשגת הכרה בינלאומית במדיניותה.
ישראל: המחאה הפנימית התעטפה בסמלי נשיא אמריקאי
בעוד בעלות ברית ותיקות של ארצות הברית כמו גרמניה וקנדה מבקשות בחודשים האחרונים לגבש עצמאות מדינית רחבה יותר לנוכח התנהלותו של טראמפ — ואף ניתן לזהות בקרב אזרחיהן גישה מחריפה של אנטגוניזם כלפי המעצמה הגדולה בעולם — בישראל המגמה הפוכה. לא זו בלבד שממשלת ישראל הולכת ונשענת ביתר שאת על ממשלו של טראמפ בקדנציה השנייה שלו, אלא שגם הציבור הישראלי מנסה, לעתים בקנאות, לשאת חן בעיני הנשיא האמריקאי.
למרבה הצער, הממשלה והציבור עושים זאת ממניעים שונים לגמרי. עבור ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו אין בן ברית טבעי יותר ממנהיג סמכותני אחר, העומד אף הוא בראש מדינה דמוקרטית. בהתאם, מצא עצמו נתניהו מוזמן פעמיים לבית הלבן בתוך חודשיים — ובשני המקרים בתור החלוץ. הוא היה המנהיג הזר הראשון שהתארח אצל טראמפ עם תחילת הקדנציה השנייה, וגם המנהיג הזר הראשון שהתארח בשנית. כבוד זה עלול להתגלות כחרב פיפיות עבור ישראל, שאינה יכולה לחזות מראש מה יחליט טראמפ לומר או לעשות בסופה של פגישה רשמית. בפגישה הראשונה הציע טראמפ, לשמחתו של נתניהו, "לרוקן את עזה מהפלסטינים" ולהקים שם ריביירה מפוארת. בניגוד לכך, בפגישה השנייה הכריז טראמפ על פתיחת מו"מ ישיר עם איראן, מהלך שגרם לנתניהו לזעזוע עמוק.
על רקע ההתפתחויות הללו, רבים בציבור הישראלי רואים בטראמפ את התקווה האחרונה - ואולי אף היחידה - להצלת החטופים. תחושת הייאוש מההנהגה המקומית, שנראית משותקת או מסרבת לנקוט צעדים דרמטיים, הביאה אזרחים רבים לתלות תקוותיהם דווקא במנהיג זר, שמעולם לא נבחר על ידיהם. פדויי שבי ובני משפחות החטופים יוצאים תכופות לוושינגטון, שם הם מקיימים פגישות עם יועציו הקרובים של טראמפ ואף מקווים לזכות בהקשבה מצדו באופן אישי. הם מבקשים ממנו לעשות את מה שהממשלה הישראלית לא עושה: ללחוץ, לדרוש, ולהניע מהלך שיחזיר את יקיריהם הביתה. במקביל, בהפגנות ברחבי הארץ ניכרת נוכחות גדלה והולכת של סמלים המזוהים עם טראמפ ותומכיו — ובראשם כובע המצחייה האדום. המצחיות הללו, אשר עד לא מזמן נראו כפרובוקציה פוליטית זרה, הפכו כמעט לסמל של תקווה מקומית. כך, בלי תכנון מודע, נטמעת בישראל תופעה יוצאת דופן: מחאה אזרחית ישראלית פנימית שמתעטפת בסממניו של נשיא אמריקאי.


גרמניה: שוקלת להוציא את כל הזהב שלה מארה"ב
מאז פרוץ מגפת הקורונה, כלכלת גרמניה מדשדשת יותר מזו של כל מדינה אירופית אחרת. ההאטה המשמעותית של הכלכלה הגדולה ביבשת, שהחריפה בעקבות פרישתה של הקנצלרית אנגלה מרקל, פלישת רוסיה לאוקראינה ועלייתו המחודשת של דונלד טראמפ בארצות הברית, הביאה את הכלכלה השלישית בגודלה בעולם לנקודת מפנה דרמטית. גרמניה של 2025 שונה בתכלית מזו שהכרנו בעשורים האחרונים ומוכנה לראשונה לנקוט צעדים כלכליים וביטחוניים נועזים, לפחות במונחים מקומיים.
בחודשיים האחרונים, מאז נכנס טראמפ לתפקיד וכחלק ממשבר פוליטי פנימי מתמשך, הצליחה מפלגת השלטון החדשה לעשות את מה שקודמותיה כשלו בו - לפרוץ את מגבלת החוב ההיסטורית, שעמדה איתנה מאז המשבר הפיננסי העולמי ב־2008. הקנצלר פרידריך מרץ טלטל בחודש שעבר את גרמניה, שהיתה מכורה למדיניות הצנע, כאשר הוביל בהצלחה חקיקה ששחררה את המדינה מ"בלם החוב" הנוקשה, שהגביל את הגירעון ל־0.35% בלבד מהתמ"ג. שינוי זה יאפשר לגרמניה להגדיל את היקף החוב הציבורי, להשקיע באופן משמעותי בביטחון ולהזרים כספים לכלכלה המקומית. כך תוכל המדינה לשבור את הקיפאון הכלכלי, ואף להגביר את השפעתה באירופה על חשבון ההשפעה האמריקאית, שהפכה לפחות יציבה ואמינה. "זהו מסר ברור לשותפינו", אמר מרץ עם שחרור המדינה מבלם החוב, תוך שהוא מרמז לארצות הברית. "אבל זהו גם מסר לאויבי החופש שלנו: אנחנו מסוגלים להגן על עצמנו", אמר וסיכם בפשטות את מה שרבים ציפו לו ואחרים חששו ממנו: "גרמניה חזרה".




גרמניה לא רק מחפשת עצמאות ביטחונית מארצות הברית, אלא גם מחפשת עצמאות פיננסית במקומות שאנשים חדלו כמעט לחפש בהם. מיד כשפתח טראמפ במלחמת הסחר הגלובלית, במה שהוא הגדיר "יום השחרור" האמריקאי, החלו בגרמניה לשקול את החזרתן של עתודות הזהב של המדינה המאוחסנות בארצות הברית — 1,200 טונות שהם כ־30% מעתודותיה - לגרמניה, או לכל הפחות לאירופה.
צרפת: התעשייה הביטחונית עברה לכלכלת מלחמה
בחודש שעבר הידרדרו יחסי צרפת וארצות הברית לשפל המדרגה. בנאום שכוון לארצות הברית, קרא פוליטיקאי צרפתי מטעם מפלגת שמאל קטנה להחזיר הביתה את המתנה שהעניקו הצרפתים לאמריקאים לפני 150 שנה. "החזירו לנו את פסל החירות", דרש, בהסבירו כי ארצות הברית "בחרה לעבור לצד של העריצים", ולפיכך איננה ראויה עוד לגברת החירות. ממשל טראמפ לא נותר חייב. "צרפת צריכה להכיר תודה", אמרה דוברת הבית הלבן. "לולא ארצות הברית, הצרפתים היו מדברים היום גרמנית", רמזה, בהתייחסה לסיוע האמריקאי לצרפת במהלך מלחמת העולם השנייה.
בצרפת, שממילא שרויה במשבר פוליטי מתמשך, מנסים להלך על חבל דק בכל הנוגע למערכת היחסים מול ממשל טראמפ השני. הנשיא עמנואל מקרון הזמין את טראמפ לטקס פתיחת קתדרלת נוטרדאם האיקונית ששוקמה מנזקי שריפת ענק, עוד לפני שהושבע לנשיאות. אולם מאז, היחסים ביניהם רק הלכו והעכירו. לאחר שטראמפ הודיע על פתיחת מלחמת סחר, הכלכלה השנייה בגודלה באיחוד האירופי השיבה אש באופן מיידי והשיתה מכסי תגמול.
מקרון לא הסתפק בחזית הכלכלית. בפברואר האחרון הוא זימן 30 ראשי מדינות מהאיחוד האירופי ומבעלות ברית נוספות כדי לדון בביטחון של יבשת אירופה ובמצב המתפתח סביב מלחמת רוסיה־אוקראינה, בעיקר לנוכח מאמציו של טראמפ לכפות על אוקראינה הפסקת אש בתנאים נחותים. בצרפת, כמו גם בגרמניה, איטליה, פולין ומדינות אחרות, חוששים כי טראמפ יהיה מוכן לצמצם את מעורבות נאט"ו באירופה כחלק מהמשא ומתן מול רוסיה, וכן את המעורבות האמריקאית ביבשת. "זה הרגע שבו אירופה חייבת להשליך את מלוא כובד משקלה מאחורי אוקראינה — וגם מאחורי עצמה", אמר מקרון, והודיע כי התעשייה הביטחונית הצרפתית תעבור למצב של כלכלת מלחמה, בין היתר כדי "להתרכז בחימושה ההכרחי של אירופה".
קנדה: חרם צרכנים חסר תקדים על ארצות הברית
לפני ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות, נדמה היה כי הכיוון הפוליטי בקנדה ברור. מפלגת השלטון, המפלגה הליברלית בראשותו של ג'סטין טרודו, התרסקה בסקרים, טרודו היה בדרכו החוצה, ופייר פוליאב מהמפלגה השמרנית נתפס כמועמד המוביל להחליפו. אך חוסר הכבוד הבוטה שהפגין טראמפ כלפי ההנהגה הקנדית וכלפי עצמאותה של המדינה, כמו גם האיומים בהשתת מכסים מסיביים על שותפת הסחר הוותיקה, עוררו תגובת נגד עוצמתית והציתו ברחבי המדינה גל חסר תקדים של פטריוטיזם.
"אני רוצה להיות ברור", הצהיר פוליאב, שכונה בעבר טראמפ הקנדי. "קנדה לעולם לא תהיה המדינה ה־51". אבל הכרזתו הגיעה מאוחר מדי. ניסיונותיו להתנער מההשוואה לטראמפ לא שכנעו את הציבור הקנדי, שסירב לקבל כל דבר המזוהה, גם אם במקרה, עם תנועת MAGA האמריקאית ((Make America Great Again. בהתאם, ומאז הבחירות בארצות הברית, הפופולריות של הנגיד הבריטי והקנדי לשעבר מארק קרני, מי שהחליף את טרודו בהנהגת הליברלים במרץ האחרון, עולה בהתמדה, והוא ומפלגתו זוכים לתמיכה הציבורית הגדולה ביותר בסקרים.



טראמפ, שעם כניסתו לבית הלבן הבהיר כי איננו רואה בקנדה שותפה מועדפת, פתח בגל של צעדים כלכליים עוינים נגד שכנתו מצפון — אחת משותפות הסחר הגדולות של ארצות הברית וספקית האנרגיה המרכזית שלה. אף שטרודו ניסה בתחילה לפייס את הנשיא הנכנס, ואף טס לבקרו באחוזתו בפלורידה עוד בטרם הושבע, המאמץ כשל. טראמפ השית מכסים בשיעור של 25% על סחורות קנדיות, אחר כך השהה אותם, ביטל את ההשהיה ואז החזיר את המכסים — הפעם באופן חלקי. בתגובה הכריז קרני, כי "ברור שארצות הברית איננה עוד שותפה אמינה", וממשלת קנדה הודיעה על צעדי תגמול: מכסים על יבוא אמריקאי בשווי 60 מיליארד דולר קנדי. במקביל פרצה ברחבי קנדה תנועת מחאה צרכנית. אזרחים החלו להחרים מוצרים אמריקאיים, מכרו נדל"ן בארצות הברית ואפילו שינו את השם של קפה אמריקנו לקנדיאנו. במקביל נרשמה צניחה של 70% בהזמנת חופשות לארצות הברית, מכה ללאס וגאס שנמנתה עם היעדים האהובים.
המשבר העמיק כאשר טראמפ הודיע כי יטיל מכסים נוספים — הפעם על תעשיית הרכב, מהחשובות בשיתוף הפעולה הכלכלי בין המדינות. קרני תקף בחריפות. "מערכת היחסים בינינו, שהתבססה על שילוב כלכלי עמוק, שיתוף פעולה ביטחוני וצבאי הדוק, הסתיימה". לדבריו, על קנדה "לדמיין מחדש את כלכלתה באופן מהותי".
דרום קוריאה ויפן: לראשונה, דרום קוריאה שוקלת פיתוח נשק גרעיני
נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ מפגין אומנם בוז גלוי כלפי בריתות ויוזמות רב־צדדיות, אך היחסים עם בעלות הברית המרכזיות של ארצות הברית באסיה - דרום קוריאה ויפן - מנוהלים עד כה באופן אפקטיבי על ידי שתי המדינות הללו, לפחות בתחום הסחר. אף שהן מחזיקות בעודפי סחר משמעותיים מול ארצות הברית - 66 מיליארד דולר ו־57 מיליארד דולר, בהתאמה - ברשותן גם נכסים וטכנולוגיות החיוניים למשק האמריקאי, המהווים תמריצים משמעותיים לטראמפ. יפן, המשקיעה הזרה הישירה הגדולה ביותר בארצות הברית, התחייבה לאחרונה להגדיל את השקעותיה לטריליון דולר מכ־800 מיליארד דולר כיום. שתי המדינות גם הביעו עניין בהשקעה בפרויקט האמריקאי להנחת צינור גז באלסקה.
טראמפ החליט אומנם להשית על יפן ודרום קוריאה מכסים בגובה 25%, אבל בזכות הנכסים האסטרטגיים שלהן — מוליכים למחצה ופארמה - ובעיקר בזכות תגובתן המאופקת למהלכיו, הצליחו שתי המדינות למתן את השלכות מלחמת הסחר. "החזרת מלחמה לא תשפר את המצב בצורה דרמטית", אמר הנשיא בפועל של דרום קוריאה האן דאק־סו, וציין כי בדומה ליפן, הוא שואף למשא ומתן.
עם זאת, האתגר המרכזי איננו דווקא כלכלי, אלא ביטחוני. כבר בקדנציה הראשונה שלו ראה טראמפ בהתקרבות לצפון קוריאה מהלך פורץ דרך, שאף ראוי בעיניו לפרס נובל לשלום. השאלה המרכזית היא מה יכריע בסופו של דבר — האינטרסים הכלכליים של ארצות הברית מול בעלות בריתה באזור, או שאיפתו של טראמפ לעצב סדר עולמי חדש. נכונותו להתקרב לפיונגיאנג (אשר גם שם תכנן בקדנציה הראשונה להקים ריביירה), שמעצימה במקביל את קשריה הצבאיים עם רוסיה, מציפה סיכון גיאופוליטי משמעותי עבור דרום קוריאה ויפן, עד כדי כך שהן נאלצות לשקול מחדש את רמת המחויבות האמריקאית במקרה חירום. שתי המדינות מתמודדות במקביל עם אתגרים פנימיים חמורים, המקשים עוד יותר על ההתמודדות עם המשבר מול ארצות הברית. ביפן מתפוררת מפלגת השלטון בשל שערוריית שחיתות, ואילו דרום קוריאה נמצאת במצב של אי־יציבות פנימית לאחר ניסיון הנשיא המודח להנהיג בה משטר צבאי.
בתגובה להתפתחויות הללו הצהיר לאחרונה ראש ממשלת יפן שיגרו אישיבה, כי ארצו "תחזק באופן דרמטי את יכולות ההגנה שלה כדי להרתיע פלישה, על ידי השגת היכולות הנדרשות למנוע או להדוף אותה באופן עצמאי". במקביל, בדרום קוריאה החלו להישמע בגלוי ובאופן חסר תקדים קולות הקוראים לפתח נשק גרעיני ולהתקרב דיפלומטית לסין.
גרינלנד: איומי הסיפוח חיזקו את תעשיית הדיג של האי
אם יש דבר אחד שטראמפ בהחלט מצליח לעשות זה לקרב בין מדינות, לנוכח העוינות המשותפת שלהן אליו. זהו המקרה בין גרינלנד לדנמרק, שתי מדינות עם היסטוריה מורכבת ומערכת יחסים מורכבת עוד יותר, שהצליחו בחודשים האחרונים למתן את המתיחות ביניהן, ולו רק כדי להפיג מעט את איומי הסיפוח של טראמפ על גרינלנד. "אנחנו חייבים את גרינלנד", הכריז טראמפ. "אין כאן שאלה אם אנחנו יכולים להיות בלעדיה, אנחנו לא יכולים". התגובה של דנמרק מיהרה להגיע. "אי אפשר לספח מדינות אחרות", קבעה ראש ממשלת דנמרק מטה פרדריקסון במהלך ביקור רשמי באי.
לגרינלנד, האי הארקטי העשיר במשאבי טבע, אוטונומיה חלקית, והיא קשורה בעבותות לדנמרק. זו מספקת לה תקציבים, כמו גם מטרייה ביטחונית. בגרינלנד, המיושבת על ידי כ־60 אלף גרינלנדים בלבד, קראו לאורך השנים לעצמאות מלאה מדנמרק. כיום, חמש מתוך שש מפלגות הגדולות באי תומכות בכך. הזכות להתנתקות כזו אפשרית באמצעות משאל עם מאז 2009, אבל בגרינלנד טרם בחרו לקיים משאל כזה, ובמקום זאת מנסים לשפר את העצמאות הפיננסית מהדנים, במיוחד בכל הקשור לתעשיית הדיג באזור. האיום האמריקאי לסיפוח או לכיבוש מצד טראמפ הוא רציני, והצליח לקדם את האינטרסים הפוליטיים המקומיים אל מול הממלכה הדנית. בחודשים האחרונים הסכימו בדנמרק לאפשר את אותה עצמאות במסחר בתעשייה העיקרית של תושבי האי.
אפשר להניח כי הגרינלנדים אינם מחפשים להתנתק ממדינה פטרונית אחת, עם קשרים היסטוריים עמוקים, רק כדי להחליפה במדינה פטרונית אחרת, ללא שום קשרים. "גרינלנד לא רוצה להיות דנית, אבל גרינלנד גם ממש לא רוצה להיות אמריקאית", אמר ראש ממשלת גרינלנד הנכנס ינס־פרדריק נילסן. בהתאם, בגרינלנד דוחים לחלוטין את שאיפות ההתרחבות האמריקאיות על חשבונם, אף שהביעו רצון לגלות עצמאות בניהול מערכת היחסים מול האמריקאים. בין היתר, בגרינלנד הביעו נכונות לנהל משא ומתן בנוגע להקמת בסיסים צבאיים באי, כדי להתמודד עם האיומים מרוסיה ומסין. "אנחנו בני אדם כאן למעלה, אנחנו לא חתיכת רכוש שאפשר לקנות. תמיד אפשר לדון בשותפויות ושיתוף פעולה, אבל דיבורים על סיפוח אינם מתקבלים על הדעת", סיכם נילסן.
רוסיה־אוקראינה: החלום של פוטין התגשם, ארה"ב מתרחקת מאירופה
נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי קרא באחרונה להקמת צבא אירופי, בטענה כי היבשת כבר לא יכולה לסמוך על ארצות הברית. זו היתה אמרה קיצונית אך לא מפתיעה, שכן דבר כבר לא יכול להפתיע בכל הנוגע למערכת היחסים בין רוסיה, אוקראינה וממשל טראמפ השני. למעשה, כל השיאים נשברו ביום שבו הזמין טראמפ את זלנסקי לפגישה ראשונה בבית הלבן, שבה הוא וסגנו ג'יי.די ואנס פתחו במופע אימים של השפלה והקטנת מנהיג של מדינה ידידה, שבסופו גורש זלנסקי מהבית הלבן בבושת פנים.
הקשרים של טראמפ עם רוסיה נבחנים תחת זכוכית מגדלת כבר למעלה מעשור. איש העסקים הכושל שהפך נשיא ניהל כמה וכמה פרויקטים ברוסיה, ולאורך השנים גילה גם חיבה רבה למנהיגה, הנשיא ולדימיר פוטין. הקשרים בין השניים אף הביאו לניסיון הדחתו של טראמפ בתקופת נשיאותו הראשונה, ניסיון שנגמר בכישלון המפלגה הדמוקרטית. "פוטין עבר איתי גיהינום", אמר טראמפ. "הוא עבר ציד מכשפות מזויף, השתמשו בו וברוסיה. רוסיה, רוסיה, רוסיה, שמעת פעם על העסקה הזו? זו היתה הונאה דמוקרטית מזויפת. הוא היה צריך לעבור את זה. והוא אכן עבר את זה".
יהיו הסיבות אשר יהיו לחיבתו הגלויה של טראמפ כלפי פוטין, מבחן התוצאה של מערכת היחסים הזו הוא כרסום מתמשך בנאט"ו, הברית הצפון־אטלנטית. נאט"ו, שאותה הקימה ארצות הברית עם תום מלחמת העולם השנייה ככלי הרתעה נגד בריה"מ לשעבר, הפכה צל חיוור של עצמה מאז עלה טראמפ לשלטון. בקדנציה הראשונה הוא מחה, ובצדק, כי מדינות אירופה לא תורמות את חלקן המוסכם וההוגן בהוצאות הביטחון של הארגון — לפחות 2% מהתמ"ג שלהן. אבל מאז ועד היום התפתח הדיון מעבר לעלויות תפעול נאט"ו אל עצם זכות הקיום של הארגון. התקרבות טראמפ לפוטין הפכה את נאט"ו בהובלת ארצות הברית לכלי פוליטי, במקום כוח הרתעה, שהביא לתחושה כללית באירופה, כי עליה להתנתק מהברית הצבאית האמריקאית ולהקים ברית משל עצמה. ברית כזו לא רק מגבירה את העצמאות הביטחונית האירופית, אלא גם מנתקת את המערב מהשותפות הטבעית עם ארצות הברית, מה שרוסיה בהנהגת פוטין חיפשה לעשות במשך שנים.
אפריקה: סין תקים ביבשת תוכניות חלל מתחרות לנאס"א
יותר מ־1.5 מיליארד איש חיים ביבשת אפריקה תחת שורה של מדינות שונות, ייחודיות ושוקקות חיים. אך היבשת ככלל זוכה להתייחסות כמעט מונוליטית מטראמפ: שום יחס.
דווקא האדישות של הנשיא היא שמייצרת את האפקט ההרסני ביותר עבור תושביה, זאת לאחר שעם כניסתו לתפקיד הורה טראמפ להקפיא את מימון סוכנות הסיוע האמריקאית USAID. הסוכנות הבינלאומית סיפקה למדינות אפריקה יותר מ־11 מיליארד דולר סיוע הומניטרי ב־2023 לבדה. מה שנראה כמו טיפה בים עבור מדינות מפותחת, היה עולם ומלואו באפריקה. 70% מכלל הסיוע המגיע לקונגו, המצויה בסכסוך אלים, מקורם ב־USAID. בסודן, שבה משתוללת מלחמת אזרחים ארוכת שנים, אחראית ארצות הברית ל־45% מכלל הסיוע הגלובלי. בדרום סודן, ארגון הסיוע מהווה 15% מתמ"ג המדינה, ובסומליה 6%.



לצד ההחלטה לסגור את הסוכנות, גם פרישתה של ארצות הברית מארגון הבריאות העולמי (WHO) מהווה מכה חסרת תקדים לאפריקה. ארצות הברית, שהיתה התורמת הגדולה ביותר לארגון, מותירה מאחוריה מעבר לוואקום פיננסי, גם פתח לאסון בריאותי. תוכניות למניעת הפצה או טיפול במחלות קטלניות כמו אבולה, איידס ואבעבועות הקוף, נמצאות היום בסכנה קיומית.
סיוע כלכלי הוא כלי דיפלומטי מרכזי. כאשר ארצות הברית החליטה להפסיק לתמוך בפרויקטים באפריקה, היא איבדה השפעה על תהליכים פוליטיים ומוסדיים ביבשת. אל הוואקום הזה מיהרה להיכנס סין, תוך שהיא משתלטת על נכסים אסטרטגיים, כולל נמלים, תחנות כוח ורשתות תקשורת. בין היתר הכריזה סין בפברואר על השקעה של 50 מיליארד דולר באפריקה בשלוש השנים הקרובות כדי לקדם את תוכניות החלל של היבשת.
בסין הסבירו כי המטרה היא ששום מדינה לא תישאר מאחור. עם זאת, ולפי חשיפה של רויטרס, המטרה הסמויה היא קבלת גישה לנתוני המעקב שיאספו הלוויינים והטלסקופים שיציבו מדינות אפריקה, כמו גם נוכחות קבועה במתקני החלל והתקשורת. סין מקיימת כיום שותפויות עם 23 מדינות באפריקה בתחום החלל. רק בשנה החולפת, מצרים, דרא"פ וסנגל הסכימו לשתף פעולה עמה בפרויקט שמתחרה בתוכניות הירח של ארצות הברית.