למה כולם מרגישים שהכול מתייקר אבל נתוני האינפלציה מראים אחרת?

כמעט שאי אפשר להתעלם מהתחושה שהכל הולך ונהיה יותר יקר, אז איך זה שנתוני המדד שמפרסם הלמ"ס מדי חודש לא תואמים את התחושה של כולנו?


בכל פעם שאני מדבר עם אימא שלי, היא מתלוננת כמה המחירים התייקרו. כשאני מדבר עם חבר שהוא במקרה גם מרצה לכלכלה, הוא מתלונן שלא נשאר לו שום דבר מהמשכורת. קולגה מארה"ב, מרצה למנהל עסקים, שאל אותי בפגישת הזום האחרונה איך ייתכן שהאינפלציה בארה"ב היא רק סביב ה-3%, בזמן שבכל פעם שהוא הולך לסופר, הוא רואה שהכל התייקר בהרבה יותר.


כך שקיימת תופעה, והיא לא מיוחדת לישראל – צרכנים משוכנעים שהמחירים עולים הרבה, מדד המחירים לצרכן אומר שהם עלו בהרבה פחות. הפער הזה בין התחושה של הצרכנים והמדד נובע משילוב של מספר גורמים. ראשית, יש הבדל בין אינפלציה לבין רמת מחירים. אינפלציה מודדת את השינוי במחירים.
צרכנים שמים לב למחירים שהם משלמים. לכן, צרכנים שמים לב שהמחיר הוא גבוה. הלמ"ס מודד בכמה המחירים עלו לעומת המחירים (הגבוהים) שהיו בחודש שעבר. לכן, כשהלמ"ס אומר שב- 2022 המחירים עלו בכ- 5%, ומאז הם עולים בקצב של כ- 3% לשנה, אז אחרי שלוש שנים, המחירים עלו כבר בכ-11%, וזה הרבה. אז מבחינת הלמ"ס, המחירים לא עלו בכל כך הרבה בשנה האחרונה. אבל רמת המחירים שהצרכן צריך להתמודד איתה היא הרבה יותר גבוהה מזאת שהוא זוכר מלפני לא כל כך הרבה זמן.





סיבה שנייה שאנחנו נוטים לחשוב שהלמ"ס טועה בחישובי המדד היא שצרכנים שמים לב בעיקר לשינוי במחירים של מוצרים שאותם קונים כל שבוע. למשל, המחיר של סל המוצרים שרוכשים בסופר, או המחיר של מיכל דלק מלא. המחירים של המוצרים הללו באמת התייקרו הרבה יותר מאשר מדד המחירים לצרכן הכללי. לדוגמה, מדד המחירים לצרכן עלה ב- 2023 ב- 3.0%. מדד מחירי המזון עלה באותה שנה ב- 5.9%, ומדד מחירי הפירות והירקות עלה ב- 14%.


מכיוון שאלו המוצרים שצרכנים קונים בכל שבוע, זה מה שהצרכנים זוכרים. הם לא זוכרים שבאותו מחיר שבו הם רכשו מכונת כביסה לפני כמה שנים, הם יכולים לקנות מכונת כביסה גם היום, ומכונת הכביסה שהם ירכשו היום שקטה וחסכונית יותר מזאת שרכשו בפעם הקודמת. אותו דבר לגבי טלפונים ניידים, מחשבים ושאר מוצרי אלקטרוניקה. המחיר של המוצרים הללו מהווה משקל לא כל-כך קטן בסל המוצרים במדד, בגלל שיש להם מחיר גבוה, אבל צרכנים רוכשים אותם רק פעם בכמה שנים, כך שאין להם הזדמנות להתרשם מכך שהמחיר שלהם נשאר די קבוע.


דרך אגב, ציינתי קודם שהתופעה שצרכנים משוכנעים שהמדד מוטה כלפי מטה קיימת גם בארה"ב. בארה"ב, אפשר להראות שחלק גדול מהתחושה של הצרכנים נובע מכך שהם תופסים את האינפלציה דרך שינויים במחירים של הדלק. הדגש שהנשיא טרמפ נותן לתעשיית הדלק נובע בין השאר מהאמונה של הצוות שלו שאם הוא יוריד את מחירי הדלק, הצרכנים יאמינו שמצבם השתפר, גם אם המכסים שהוא מאיים להטיל יעלו את המחירים של מוצרים אחרים.


סיבה שלישית היא התזמון של אופן המדידה של מחירים מסוימים. לשכר דירה, למשל, יש משקל גבוה במדד. כשצרכנים חושבים על שכר דירה, הם בדרך כלל מתייחסים גם למה שהם שומעים משכנים, חברים וכו'. לכן, בתקופות שבהן שכר הדירה עולה, אנשים רואים ששכר הדירה עולה "בהרבה." אבל שכר הדירה שמודד הלמ"ס לא עולה בכל-כך הרבה. הסיבה היא שבכל חודש רק חלק קטן מכלל החוזים מתחדש. לכן, גם אם שכר הדירה עלה הרבה עבור מי שחידש את החוזה, עבור רוב השוכרים לא קרה שום דבר. אז לאנשים יש את הרושם (הנכון) שמחירי השכירות זינקו. אבל במדד מחירי השכירות, שמודד את השינוי בפועל במחירים שאנשים משלמים עבור שכר דירה, העלייה הרבה יותר מתונה.
סיבה רביעית היא התקופה שבה אנחנו חיים. מדד מחירים מחושב על בסיס ההנחה שצרכנים רוכשים סל מוצרים קבוע, לפחות למשך תקופה. אבל אנחנו חיים בתקופה שבה כמעט כל שנה קורים אירועים שמשנים את סל המוצרים באופן משמעותי. קודם הייתה קורונה, אחר כך מלחמה. כל אחד מהאירועים האלה השפיע באופן מהותי על הזמינות של מוצרים שונים – טיסות לחו"ל, חופשות בארץ, אירועים, וכדומה. התוצאה היא שהלמ"ס צריך לחשב את מדד המחירים על בסיס סל מוצרים שהופך ברגע ללא רלוונטי. יש כל מיני כלים כדי לנסות לתקן את הבעיה הזאת, אבל אי אפשר לפתור אותה.


סיבה חמישית היא שמדד המחירים לצרכן מודד את המחירים של סל מוצרים של צרכן ממוצע. עבור הצרכן הממוצע, עליית המחירים בשנים האחרונות לא הייתה בעיה, כי השכר הממוצע עלה בערך כמו המחירים הממוצעים. הבעיה היא שהצרכן הממוצע לא קיים. מכיוון שההכנסה של רוב האנשים עולה בפחות מהעלייה בשכר הממוצע, אז הממוצע לא ממש מעניין אף אחד.