alvo

פרויקט של "אקונומיסט" מדמיין את העתיד הפוליטי והכלכלי של העולם: השנה היא 2026 ומקרון הצליח להעביר את הרפורמות שמזניקות את הכלכלה ■ צרפת מאיימת על הדומיננטיות הכלכלית של גרמניה באיחוד האירופי ■ כתבה ראשונה בסדרה

images.jpg


כולם יודעים שנשיאי צרפת נושאים את נאומם השנתי ביום הבסטיליה מול המדשאות המטופחות של ארמון האליזה. אבל הנאום של 14 ביולי 2026 סימל מהפכה מסוג שונה.


הנשיא נאם מתוך בניין מודרני העשוי מזכוכית ומפלדה, שמשמש כמעונו ונחנך באחרונה בפרבר הפריזאי סֵן־סן דני. הרגע היה מלא סמליות: המעבר מארמון הנשיאות ההיסטורי, שיהפוך למוזיאון, סימל לא רק את האיחוד בין הבירה לפרבר; הוא העביר מסר נוסף: תשע שנים לאחר שנבחר לראשונה לנשיאות, עמנואל מקרון הצעיד את צרפת אל עבר העתיד.


לא תמיד היה ברור שהכל יעבוד טוב כל כך. בשנותיו הראשונות עשה מקרון כמה טעויות של מתחילים: הוא לא הבין מספיק את האידיאליזם של חברי מפלגתו קדימה (אן מארש), שהיו חדשים בפוליטיקה, נבחרו בבחירות לפרלמנט ב–2017, ובקושי נמנעו מהפסד צורם בהצבעה על חוק שהיה מעניק למשטרה סמכויות חסרות תקדים במלחמה בטרור; הוא הגזים בהערכותיו כי יוכל להערים על נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין; והסתבך בהרפתקה מצערת במלחמתו נגד האסלאם הקיצוני בניז'ר. "השאיפות של מנהיגים צעירים נפגעות מהסתבכויות במדינות זרות", התלונן אז חבר המפלגה הרפובליקאית, שהפסיד את מקומו בפרלמנט לטובת טירון פוליטי בן 35 ממפלגת קדימה.


הנשיא הצרפתי הטרי לא העריך מספיק את התחכום של מריון מרשל לה־פן, אחייניתה של מרין לה־פן, מנהיגת המפלגה הפופוליסטית, החזית הלאומית, שעליה גבר בבחירות 2017. אירופה חגגה את הניצחון המדהים הזה, וראתה בו את קו פרשת המים נגד הפופוליזם הלאומי. תש כוחה של החזית הלאומית: המפלגה היתה מפולגת ומדוכאת, ונאלצה להתמודד עם חובות כרוניים.
ואולם מרשל לה־פן חשה בחולשותיה של דודתה. היא הדיחה אותה מראשות המפלגה והעיפה את מעגל תומכיה, שרצה לעזוב את גוש היורו. היא החזירה את המפלגה לשורשים הקתוליים המסורתיים שלה, וכך הצליחה מרשל לה־פן הצעירה לבנות מפלגת אופוזיציה לאומנית חזקה — עם תמיכה של כמה עריקים מהמפלגה הרפובליקאית. הפרשנים הפוליטיים הזכירו כי מקרון קיבל רק 24% תמיכה בסיבוב הראשון בבחירות ב–2017, והזהירו מפני האיום של לה־פן הצעירה
האולימפיאדה כתירוץ לאיחוד פריז רבתי


למרות זאת, בכל מה שקשור לענייני מדיניות, מקרון רשם הצלחות באופן כללי. הנשיא עמד של שלו אחרי "סתיו המרמור" המפורסם של 2017, אז חתם על חוק העבודה החדש, שהוביל לשביתות שפגעו בתושבים וגרמו לזבל הנערם בחום החריג להרקיב. בטורי הדעה כינו זאת: "רגע תאצ'ריסטי".


אחרי כן הוא ביצע שורה של רפורמות ששינו את מערכות הרווחה והאבטלה כדי לעודד יצירת מקומות עבודה ולהכשיר צעירים לעבודה. בעזרת משטר פיסקלי יציב הרבה יותר, חזר הביטחון לעסקים וחברות התחילו להשקיע יותר ולחפש עובדים חדשים. חברות הטכנולוגיה הצרפתיות, שעברו לשכונת הוקסטון בלונדון, חזרו למחוזות מצפון וממזרח לפריז. אפילו הגירעון התקציבי של צרפת ירד לרמות נורמליות. אנגלה מרקל עמדה מהצד בברלין במהלך כהונתה הרביעית כקנצלרית, ונותרה חסרת מלים.


הקסם הכלכלי לא התרחש באופן מיידי. מקרון יודע מההיסטוריה הגרמנית שהתשואה על מהלכים כאלה דורשת סבלנות. הוא גם אמר זאת לצרפתים, ושמר על מורל גבוה. הודות לאווירת ההצלחות החדשה, זכתה פריז באירוח המשחקים האולימפיים ב–2024.


מקרון השתמש באולימפיאדה כתירוץ לאחד את פריז רבתי, למחוק את הגבולות שסימן הכביש הטבעתי בבירה ולהעניק לפרברים את ההכרה הסמלית שהם ביקשו. ראש העיר הראשון של העיר המאוחדת, יזם האינטרנט ז'אק־אנטואן גראנז'ון, היה המוח מאחורי הרעיון להעתקת המעון הנשיאותי.


מיליארדר הטכנולוגיה קסבייה ניאל מונה לשר החינוך, וקידוד הוכנס כמקצוע חובה לתוכנית הלימודים. הצרפתים אימצו בהתלהבות טכנולוגיות חדשות כמו שהם עשו כשיצא המיניטל — מסופון תקשורת שקדם לחיבור לאינטרנט.


פריז נהפכה למרכז מחקר עולמי של בינה מלאכותית. פרדריק מאזלה, שהקים את שירות שיתוף הנסיעות בלה־בלה־קאר, מונה לשר התחבורה. שיעור הבעלות על כלי רכב צנח — ועמו גם הזיהום.


התזמון של הרפורמות האלה התברר כחשוב מאוד לקראת בחירות 2022. התגמול עליהן התחיל להגיע בדיוק עם התנעת הקמפיין, מה שאיפשר לקמרון להביס את מרשל לה־פן בסיבוב השני בבחירות, למרות הופעותיה הרגועות בעימותים הטלוויזיוניים, בניגוד לאופן שבו דודתה הופיעה רק חמש שנים קודם לכן.


הברקזיט דחף את צרפת וגרמניה זו אל זו


מקרון הגיע לכהונתו השנייה החלטי יותר. כלכלת גרמניה התחילה לסבול משנים של השקעה ציבורית נמוכה מדי, וההצלחה הכלכלית של צרפת קראה תיגר על הדומיננטיות הגרמנית. כלכלנים גרמנים הכינו מודלים שהראו איך היתרון הדמוגרפי של צרפת מאפשר לה לעקוף את כלכלת גרמניה. אחרי שנים של דיכאון, התחילו הצרפתים להכיר בכוחם: לא רק אוכלוסייה שגדלה בקצב מהיר יותר מגרמניה, אלא גם עם בתי הספר המובילים בעולם להנדסה, אמנות ויצירתיות מהמעלה הראשונה.


הדינמיקה החדשה בלבה של אירופה אינה רק כלכלית. בריטניה הסתגרה בתוך עצמה אחרי שהברקזיט דחף את צרפת וגרמניה זו לזרועותיה של זו. למקרון היה צוות של דוברי גרמנית, שבעזרתו הוא הצליח לפנות לברלין בטון הנכון ולהחזיר את הביטחון, באמצעות רפורמות רציניות ומדיניות פיסקלית מוקפדת. גרמניה, שראתה איך צרפת ממלאת את חוקי התקציב האירופיים ומפגינה ביטחון כלכלי, הניחה לחוסר האמון הקבוע שלה בצרפת.


צרפת התחילה להאיץ את הדרישות שלה לקידום האמון בין המדינות. בתחילה היו היוזמות הצרפתיות־גרמניות סמליות בלבד. הוקמה קרן השקעות משותפת ובוצעו כמה רכישות צבאיות הדדיות. בצעד חסר תקדים, כל מדינה שלחה שר שדובר את שתי השפות כדי שיכהן בממשלה של המדינה השנייה.


ואולם בתחילת הכהונה השנייה של מקרון, כשהצוות במשרד האוצר הגרמני היה ידידותי יותר כלפיו, הגרמנים התחילו לעשות חשבון מחודש. גרמניה הסכימה לנהל שיחות רשמיות על שינויים מבניים, ובהם יצירת משרד אוצר לגוש היורו וניהול תקציב משותף. ההנהגה הצרפתית שנבחרה מחדש זה מכבר עודדה את גרמניה לוותר על ההסתייגויות שלה בנושא.


שתי המדינות שיתפו פעולה גם בנושאים שחורגים מגבולות אירופה, כמו שינויי האקלים והאי־שוויון העולמי. בשל ההתרחקות הגיאו־אסטרטגית של ארה"ב ובריטניה, גרמניה הגדילה את ההשתתפות של חייליה בפעילויות צבאיות של האיחוד האירופי, ובעיקר במדינות הסאהל באפריקה. סקרי דעת קהל הראו שעד 2026 האמון באירופה המאוחדת גבר בהרבה על הספקנות כמעט בכל 27 מדינות האיחוד.


מחקרים אקדמיים תחת הכותרת "הרנסנס הצרפתי" התחילו להתפרסם, וניתחו איך אומה גדולה יכולה ליפול ולהתרומם מחדש, ולתרום בדרך גם לאירופה. במדינות אחרות למדו את הלקח שלהן. איטליה, שפעם גם האמינה שתחום הפוליטיקה הוא יותר מסתם ניהול משברים, זכתה לתקווה מחודשת. הצנטרליזם הקיצוני של מקרון, פילוסופיה פוליטית שנועדה לחבר בין הימין לשמאל ולבנות חברה פתוחה מול הלאומנות, עודדה פוליטיקאים דומים. הגרסה האיטלקית של קדימה, "אין מובימנטו", זכתה בבחירות והובילה לחיזוק האזור, חיזוק הביטחון, החלשת הפיצול בגוש היורו — ותחייה של מודל פוליטי מול הלאומנות.


מקרון, עוד לא בן 49, היה יכול להיות מרוצה כשישב מול חלון הזכוכית הענקי ונשא את הנאום לאומה ביום הבסטיליה של 2026. הוא החליט לפרוש מהפוליטיקה אחרי כהונתו השנייה ולהשלים את הרומנים שהחל לכתוב. הוא נזכר איך לעגו לו ב–2017 כשדיבר על הרנסנס הצרפתי, ונזכר גם איך צחקו עליו כשאמר בהתחלה שהוא חושב שייבחר לנשיאות. (דה מרקר)