ronny1181

יותר ויותר אנו עדים לעלייה מפתיעה של קונספט חברתי מעניין, שיכול להפוך למהפכה דרמטית בשוק העבודה, בפערים החברתיים והצורה בה יראו חיינו – מדובר בהכנסה בסיסית לכל אזרח.
אחד הנושאים החמים ומעוררי המחשבה היום בעולם, למרות שבינתיים נתון בשלב הבוסרי, הוא הכנסה אוניברסלית. השוויצרים העלו את הנושא למשאל עם ביוני. פרלמנטרים באיחוד האירופי דורשים להעלות אותו לדיון בבנק המרכזי של היבשת. בפינלנד החל משנת 2017 יקבלו 100 אלף מאזרחי פינלנד הכנסה בסיסית של כ–800 יורו בחודש על פי מודל זה. במרץ השנה היתה זו כבר אונטריו, הפרובינציה המאוכלסת ביותר בקנדה, שהפתיעה עם ההודעה כי תנהיג גם אצלה הכנסה בסיסית חודשית.
הכנסה אוניברסלית עשויה להתברר כמהפכה של ממש, ובעלת פוטנציאל להוות את נקודת ההתחלה לתמורות חברתיות עמוקות יותר מאשר חלק מן האידיאולוגיות של המאה ה-20 אשר נמסו בשמש המציאות. למי שאינו מודע לזרימת המידע המסתמנת בנושא יוכל להכנס לקישור כאן.
תחילה, נתאר את העקרון: ההכנסה תהיה קבועה לפי הגיל. גובהה יהיה פרמטר של קיום רמת חיים מינימאלית ראויה לכל אזרח מילדות ועד זקנה וכל זאת ללא תמורה יצרנית כלשהי מצדם.
הכנסה זו תבוא מן המדינה לאזרחיה ותהיה חלק בלתי נפרד ממה שהמדינה רואה כתשתית בשטחה. הפעם לשם שינוי לא מדובר בתשתית הפיזית אלא האנושית- כזו שתוכל להבטיח את המינימום לחברי קולקטיב המדינה, ושתקטין את המרירות המעמדית הנובעת מתלאות הפרנסה הבסיסית.
כשמדברים על תכנית כזו מיד עולה בזכרון הקולקטיבי שלנו “איזם” טראומטי: קומוניזם. ללא קשר ליישום הרודני, אשר עיוות את רוב מהותו של הרעיון הזה, ההכנסה האוניברסאלית אינה יכולה להיות משוייכת לאותו איזם. בבסיס אותה תפיסה חברתית, שהיתה נהוגה בברה”מ והיוותה חלק מעקרונות הקיבוץ אצלנו, הייתה מוסכמה בסיסית: לתת על פי היכולת ולדרוש על פי הצורך. לעומת זאת, כנגד ההכנסה האוניברסלית אין תמורה נדרשת כלל.
במסגרת מצומצמת זו לא אכנס לנושאים עצומים שכבר כעת נמצאים במרכזו של שיח ער בקרב כלכלנים כמו “איך יממנו את העניין?” (על כך תוכלו לקרוא בהרחבה כאן), או “איך ייקבעו את גובה ההכנסה?”, “מה יהיו ההשלכות של הבדלי המדיניות שיווצרו בין המדינות?” האם ניתן ליישם מנגנון גלובלי המכוון לפיתוח הקונספט ממדינתי לעולמי? איך נמנע שימוש לרעה במערכת מצד גורמי פשע או מנצלי מצב למיניהם? כאן אנסה להתרכז רק באחת מן ההשפעות המיידיות של תכנית מסוג זה, באופן פרטני ביחס לשוק העבודה.
לכאורה, קיים כבר היום מנגנון של הבטחת הכנסה. עבור מיעוט הזכאים, נכים, זקנים, וכדומה. לכאורה זו אכן הכנסה מטעם המדינה שאינה תלויה בצפי תעסוקתי. מקבל ההכנסה לא חייב לעבוד אך מוטלות עליו מגבלות קשות, ועליו לאשרר את זכאותו מעת לעת. לאחרים, זוהי תחנת ביניים לקראת עבודה והכנסה עתידית. במצב כזה, הספק מכרסם, ולא ניתן לייצר יציבות התנהגותית הנובעת מן הבטחון שבקבלת ההכנסה.
כאשר ההכנסה אוניברסלית ואינה תלויה בדבר, וכמובן מספיקה לקיום סביר, הרבה דלתות מחשבתיות נפתחות. פתאום, ניתן להשקיע אנרגיות ביצירה, בשירות או באמנות, שלא לצורך פרנסה. הסבירות להקים ולתחזק מערך התנדבותי עולה פלאים ובקנה מידה ארצי. מעל הכול: אלו שימשיכו לעבוד במסגרות הרגילות יוכלו לבחור במקום העבודה המתאים ביותר, גם לכישוריהם וגם לדרישה בשוק. הכל מבלי שחרב העוני העומדת על צווארם תהיה הסיבה היחידה לתעסוקה שוחקת עד דק.
שחרור הצורך בעבודה לצורך פרנסה בסיסית תשחרר את כל אלו שאינם רוצים או אינם יכולים לעשות זאת. הם יוכלו להיות יצירתיים ללא צורך ברווח. חלקם יוכלו להועיל לחברה לא פחות מכל אחד אחר. לעומתם, אלו שיישארו במעגל היצרני-שירותי יעשו זאת מתוך אהבת המקצוע והרצון להיות הכי טובים בביצוע מקצועם.
רק אם יישבר הקשר הגורדי הקיים בין עבודה – שכר – קיום, יש סיכוי שאחת מן השאיפות האנושיות העתיקות תוכל להתגשם – החיפוש המתמיד אחר האושר, כאשר החיפוש לכשעצמו הוא התורם לכל החברה כולה.
משה שלום הוא ראש מחלקת המחקר של FXCM ישראל
הכלכלה האמיתית