דודי מחפוד

שיא הכנות, קשה. כן קשה לחיות במדינה שלנו, החיים אינטנסיבים והדינמיקה היא מאוד מלחיצה. יותר ויותר אנשים חולים, יותר ויותר אנשים נכנסים לדיכאון, יותר ויותר אנשים מתקשים לנהל את חייהם כאן. שורדים, כן זאת ההגדרה, אנחנו שורדים. אמת, יש שחיתות נוראית, ואמת שהמדינה נשלטת ע"י קבוצה עליתיסטית זאבית בתחפושת כבשה, השולטת במדינתינו באכזריות והכי אמת זה, שנמאס.


לאחרונה קראתי איזה פוסט של בחור שרק בקע מהביצה, הוא התלונן שקשה לו ולכן החליט שהוא עוזב את הארץ עם אישתו. בעיני זה היה נראה כפוסט הבא לומר "תחזיקו אותי, לפני שאני עוזב".

לא מעט אנשים יוצא לי להכיר, ובשנתיים האחרונות המעגל החברתי שלי התעצם ובעקבות כך מגיעים אלי המון בקשות עזרה, כמעט על בסיס יומי. אני משתמש במעט שיש לי ובקשרים שנוצרו, על מנת לעזור.


ישנם דברים שמפריעים לי באופן אישי, וקשה לי לקבל אותם.
"מגיע לי", אני לא מסוגל לקבל את הביטוי הזה. הביטוי המזעזע הזה הפך להיות חלק מהמנטליות הישראלית בא אנשים באמת מאמינים שמגיע להם. זה שהם נולדו למשפחה שבעבר תרמה בהקמת המדינה, או זה שהם שירתו בצבא, או זה שהם לא מצליחים למצוא את עבודה שתכניס להם איזה בוכטה, או זה שהם גרים באיזה עיירת פיתוח גורם להם לחשוב שמגיע להם.


אני לא טוען שכולם כאלה, אבל אני לא מסוגל לשתוק ולעבור על סדר היום כשאנשים מאמינים שבאמת מגיע להם היות והם חשים את התסכול שרובינו חשים. זה נכון שקשה פה, אבל לקום וללכת לאחר הכרזה "ברגע שיהיה פה יותר טוב אני אחזור" זה לא מקובל עלי. הלכת? אל תחזור, אנחנו נעשה את העבודה בשבילנו לא בשביל שאתה תחזור לקצור את פירותינו כי "מגיע לך" כיהודי תושב חוזר.


זאת לא מדינה שנותנת סיכוי שווה לכולם וכן צריך לדעת למי להיוולד בשביל להצליח פה. יש כאלה שעם טיפת מזל מצליחים להביא איזה חבילה בהימורים ויש כאלה שפשוט מחוננים וזוכים לאיזה הארה של רגע המביאה להם את המיליונים. אבל העובדה היא שהרוב לא כאלה, וגם אני לא אחד שזוכה באור מן ההפקר.


לקום וללכת זאת מחשבה שגם אני חוטא בה, בעוד שקיימת לי האפשרות לעבור למדינה שקל יותר לחיות בה אני מעדיף להישאר ולהילחם. עם זאת כשאני מבין שהעתיד של המדינה תלוי גם בי, אני מוכן לקחת את האחריות ולהילחם למען עתיד טוב יותר. הכי קל לקום ולומר נמאס לי ואני הולך, ופשוט להעלם.


הסבים והסבתות או כמו במקרה שלי עוד מתקופת הסבא רבא שלי שהתחיל לבנות את המדינה, והוא נלחם עבורה עוד לפני שקמה. לא הקנה לי את הזכות לקום ולומר המשפחה שלי תרמה ואני תרמתי וזהו, עכשיו אני רוצה את מה ש"מגיע לי". לא מגיע לי כלום, ואני לא רוצה שהיא תסבסד אותי. אני לא מוכן להיות נזקק ולקבל מתנות ממנה כל עוד שיש לי ידיים, רגליים ובמיוחד כשאני בריא.


יש לי עתיד כאן, ואני אלחם בשבילו, אני אלחם בכל הכח במושחתים, בגנבים, בעצלנים, במורדים, בבוגדים ובמיוחד במנטליות המטומטמת הזאת "מגיע לי". יש לי חדשות, לא מגיע לנו כלום למעט דבר אחד פשוט, הידיעה שיום אחד הילדים והנכדים שלנו יקצרו את הפרות של העמל שאנו משקיעים.


מי שנזקק באמת במדינה שלנו, סובל. הוא נאשם בגזלנות עוד לפני שהוכחה אשמתו והוא נאלץ לעבור מסכת עינויים מבישה ומכאיבה והכל בפני שקיים זן מסויים של אנשים החושבים שמגיע להם.
מגיע להם לקבל דירה מהמדינה, ומגיע להם לקבל משכורת, ומגיע להם לחיות על חשבון אחרים.
בזכותם אנשים כדוגמת אבי המוגדר נכה מאה אחוז ע"י הביטוח הלאומי, צריך לעבור מסכת עינויים ארוכה ומתישה מול הברוקרטיה האכזרית וכל זאת על מנת לקבל עגלה שתהיה הרגליים שלו.


במקום שיגורו בדיור ציבורי אנשים נזקקים באמת כגון: זקנים- קשישים, נכים, מוגבלים וחולים, קמים להם בודדים ומשפחות שלמות אשר מסוגלות לעבוד ולהרוויח מספיק בשביל להתקיים בכבוד, ובכל זאת הם נלחמים ומפגינים על מנת שעמידר או עמיגור או וואט אבר.. לא יזרקו אותם או לחלופין יתנו להם בית. מי שנזקק באמת צריך לקבל, אך כשיש פה אנשים שחיים במנטליות "מגיע לי" מי שזקוק באמת, נדפק!

השאלה היא לא האם מגיע לי, אלה האם אני ראוי לקבל?

אם אתם אנשים בריאים בגופכם והשאלה המצפונית האם אני ראוי? אומרת לכם שאתם ראויים לקבל בית בחינם, משכורת מהמדינה כל חודש על חשבון אחרים כנראה שאתם באמת צריכים איזה בעיטה בתחת שתגלגל אתכם לרחוב או לחלופין לקבל נכות נפשית פסיכולגית , כי ללא ספק אתם לא בריאים בנפשכם. אבי הוא משותק גפיים על כיסא גלגלים, ובכל זאת עבד והרוויח רוב חייו, כמעט שנמנע לחלוטין מלהישען על המדינה וכדבריו לי "דודי, אדם שרואה עצמו נכה, הוא נכה בראש. אין דבר העומד לפני הרצון". אומנם הגיל וההתבגרות מכריעה אותו והוא מתקשה לעבוד בשנים האחרונות אך לי זכור היטב איך הוא היה מגיע מהעבודה בשעות הערב תשוש, עייף, רעב ומאוד גאה במעשיו.

עכשיו שלב התירוצים..

מי שראוי שיקבל מה שמגיע לו. מי שלא, הגיע הזמן להתחיל לטפל בעצמכם, אתם לא יותר טובים מהשאר, והמלחמה שלכם היא מיותרת ומכאיבה לכולנו בכיס. מי שמסוגל לעבוד, ומסוגל לפרנס ואפילו אם הוא לא יחיה חיי מותרות אלה חיים פשוטים כדאי שיתחיל לשנות את התודעה ואת הרגלי הנוחות.

הגיע הזמן להתחיל לסדר לעצמנו את החיים, רובינו חיים על חשבון הבנקים. שזה אגב תחליף למה שהמדינה כביכול נותנת. הגיע הזמן גם את העניין הזה נסדר בכדי שנתחיל לחיות חיים קלים ובריאים יותר, אבל זה כבר השלב הבא.