אורי זמיר

בעודנו אנחנו מנסים להחליט כאן כיצד לעכל את פריסת תוצאות מבחני המיצבשהופצה השבוע, מתפרסמים באותו הקשר גם נתונים לגבי כמה מגמות הנוגעות לעתידו של הדור הצעיר בארץ האפשריות הבלתי מוגבלות.תחת הכותרת : "החלום ושברו: האמריקנים מתקשים לחסוך לקולג'" פרסם רויטרס לפני כשנה כתבה מרתקת העוסקת באחד המקדשים השמורים ביותר בארה"ב - חיסכון לקולג' עבור הילדים. מקדש זה נפגע מסתבר קשות בעקבות הדשדוש הכלכלי במדינה.בכתבה מובא בין היתר גם סיפורו של מייקל הינאן, יועץ תקשורת מסקרמנטו, המהווה לדעת עורכי המאמר עדות חיה לרעידת האדמה המתרגשת מתחת לפני השטח.כשהכלכלה האמריקנית צמחה בשנים 2006 ו-2007, הוא ואשתו תרמו סכום נאה של 24 אלף דולר לשנה לתוכנית החיסכון לקולג' של בתם, כיום בת 11. "רצינו להיות במצב שנגיד לה: אם את רוצה ללכת להארוורד או ל-MIT, לכי על זה! היינו במרחק של שנתיים בערך מהורדת משימה פיננסית גדולה מהרשימה שלנו". כשהכנסתו של הינאן צנחה עם התקדמות המיתון הזרמת הכספים לתוכנית החיסכון הופסקה לחלוטין. "היתה פעם אחת שפתחתי את הטפסים של התוכנית, הסתכלתי על המספר וחשבתי לעצמי 'טוב, די עם זה'" מספר הינאן בעצב. הינאן לא לבד בשינוי הזרמת הכספים לחיסכון לקולג'. על פי הנתונים של חברת Financial Research מבוסטון, תוכניות החיסכון לקולג' התכווצו ב-354 מיליון דולר במהלך הרבעון השלישי. "ב-2010 היתה תחושה חיובית יותר בנוגע לכלכלה, ושביב תקווה לעתיד", אומרת אנדריאה פיירסטין, מייסדת חברת הייעוץ הפיננסי AKF ממנהטן. "היום אנחנו מבינים שהמצב לא עומד להשתפר כמו שחשבנו. מעמד הביניים, שאמור להוות את רוב החיסכון, מרגיש את הלחץ יותר מתמיד" (נשמע לכם יותר מידי מוכר אהה?).זו כפי הנראה גם הסיבה מדוע על פי נתונים חדשים שמתפרסמים ממחקר שערכה חברת Sallie Mae ההורים בארצות הברית תורמים רק 37% מתוך העלות הכוללת של הלימודים של ילדיהם, לעומת 47% בשנה שקדמה לה.גם אם נתונים אלה אינם לגמרי מפתיעים ברצוני לזרוק אל תוך הקלחת הרותחת גרף מרתק בו נתקלתי (בעזרתם האדיבה של חברים לאתר IASIA) המציג את מפת ההשכלה האקדמית בארה"ב דווקא דרך חתך אתני. שורת העמודות הראשונה מייצגת את אחוז בעלי תואר אקדמאי (אחד או יותר) מקרב כל קבוצה אתנית. שורות העמודות השניה מתארת את ממוצע ההכנסות למשק בית לפי אותו חתך בדיוק.גם אם רבים יסרבו להודות בכך, באם הייתי מוציא מתוך המשוואה את העמודה באדום (זו המוזכרים בה הסטודנטים ממוצא אסייתי) קל היה להתבצר בעמדות המנציחות פרדיגמות מיושנות כמו גם גזעניות לא פחות.השארתה של העמודה האדומה לא רק מנפצת (סביר להניח) את ההסבר האוטומטי של רבים מהקוראים להירארכיה בין הקבוצות, אלה גם מעלה כמה שאלות מעניינות נוספות בדבר נסיבות ההובלה הברורה.סיבה אחת ברורה למדי מוסברת בשורת הגראפים השנייה והיא מצבם הסוציו-אקונומי העדיף של יוצאי מזרח אסיה (המרכיבים את החלק הארי של הקבוצה באדום) על פני עמיתיהם הלבנים, האיספניים והשחורים. אך גם אם ננקה את המשתנה הסוציו-אקונומי, הרשו לי לטעון באומץ, שהתמונה לא הייתה משתנה בצורה מהותית.אימא נמרלפני כשנה פרסמתי כאן בבלוג מאמר שהצליח לעורר לא מעט הדים וכותרתו"החינוך כמנוע לצמיחה כלכלית". באותו פוסט הבאתי גם חלקים ממאמר שפורסם באמצע ינואר אותה שנה בידי ה"וול-סטריט ג'ורנאל" וכותרתו הפרובוקטיבית: "מדוע אמהות סיניות טובות יותר".כוכבת אותו מאמר, אמי צ'ואה, פרופסורית למשפטים באוניברסיטת ייל, ממוצא סיני ואמא לשתי בנות - סופיה ולואיזה, הצליחה להוציא משלוותם פרופסורים לכלכלה כמו גם מומחים לחינוך, חלקם מתנגח עם דבריה בבוז, האחרים דווקא מחזקים.סביר להניח שאותו ספר שפרסמה צ'ואה בשם 'מזמור הקרב של אמא נמר', המספק את נוסחת הקסם לגידול ילדים מוצלחים נוסח סין, היה נקבר תחת ערמות של אבק לולי נגע בתזמון מדויק בעצב החשוף במיוחד של הכלכלה המערבית המנסה עדין להתאושש כידוע מהמשבר בשווקים. כתוצאה מאותו משבר מתגלגל, איך שלא הופכים את זה, מה שמעסיק את האמריקאים והאירופאים יותר מכול הוא מעמדם התחרותי המתדרדר אל מול עליית קרנו של המזרח בכלל וסין והודו בפרט. בלתי מספיק בעלילבאם נעשה רגע זום אין חזרה אל הכפר שלנו נגלה שהדיון על עתודות המדע בישראל, שנערך השנה בכנס שדרות לחברה, עסק בעיקר בהידרדרות מעמדו של המחקר המדעי והטכנולוגי בישראל והמחסור במדענים בתעשייה.עלפי נתונים שהוצגו בדיון על ידי ד"ר אריאל היימן, מנכ"ל מכון דוידסון לחינוך מדעי, 74% מהציבור לא יודעים כיצד לקרוא גרפים. בסקר שערך המכון, העידו 61% מהמשתתפים כי הם מבינים גרף שהוצג להם, אך הם לא הצליחו לפענח אותו. רק 22% פיענחו את הגרף ו-74% נכשלו במשימה. כאשר הוצג להם גרף קל יותר - הצליחו, 31% לא הצליחו לפענח אותו.פרופ' עמי וולנסקי, מאוניברסיטת תל אביב, הציג בכנס נתונים המצביעים על ירידה מתמדת בהישגי המחקר המדעי בישראל מאז שנות ה-80. לדבריו של וולנסקי, "אנחנו חווים בעשור האחרון ירידה באיכות ההוראה והלמידה, כתוצאה מקיצוצי תקציב וקשיים אחרים".לדבריו, ההידרדרות בהוראה באקדמיה נובעת ראשית מיחס הסטודנטים לאנשי סגל בכירים שהידרדר מ-17 סטודנטים לאיש סגל בשנות ב-90 ל-24 סטודנטים לאנשי סגל כיום, וגם התחרות הגוברת בין המוסדות שמביאה לירידה ברמת הלימודים. "בשנות ה-90 סטודנט אחד מכל חמישה התקבל ללימודים והיום מדובר על סטודנט אחד מכל 2.5. התחרות בין האוניברסיטאות גרמה לכך שהמוסדות משווקים את עצמם על פי דרישות קבלה נמוכות יותר, פחות ימי לימודים בשבוע, ותנאי לימוד מחייבים פחות". מודאג אבל פחות - הרשקוביץ' לעומתו ולעומת עמיתיו העדיף שר המדע, פרופ' דניאל הרשקוביץ במעמד זה לשמור דווקא על אופטימיות בגורסו כי "מדינת ישראל לא משקיעה מספיק בחינוך ובהשכלה אבל אסור להיתפס לנבואות זעם. אני מסרב להיסחף אחר הנבואה הפסימית שטוענת שאנחנו עומדים לאבד את מעמדנו המדעי".בניגוד לאופטימיות אותה הפגין כלפי עתיד מעמדה המדעי של ישראל סירב לגלות אופטימיות דומה לגבי מצבה של מערכת החינוך המקומית ומיהר להסביר את האקסיומה בכך ש"למזלנו" מעמד מדינה בעולם המדע נמדד לפי אנשים בודדים.על פי פרשנותו הפערים העצומים בציונים במבחני פיזה הבינלאומיים בין התלמידים החלשים לחזקים משקפים גם גורם חיובי: "הפער במבחן במדע בישראל הוא הגדול בעולם אבל זה מה שהופך אותנו ליותר טובים מאחרים. כשמשקיעים רק במעגל המרכזי מאבדים את אלה שיוצרים פרסי נובל. הפער הזה הוא אחד המאפיינים של עוצמת המדענים הישראלים".לגישתו של הרשקוביץ' עדיף כנראה להשקיע עוד יותר בסיכוי הצלחתה של האליטה, גם אם משמעות הדבר הגדלת מספר האנלפבתים הארצי. לוקחים נשימה עמוקה כמה חודשים לפני כן ורגע לפני שהוא תולה את נעליו ומתמכר לתחביבו כמשיט יאכטות, נתן מנכ"ל משרד החינוך היוצא, שמעון שושני, ראיון גלוי לב לחדשות ערוץ עשר."ראשי ממשלות שונים הביאו איתם התייחסות שונה לסוגיית החינוך. אך לצערי, להוציא אולי את רבין ונתניהו, ראו בסוגיה זו קודמיהם כמו גם מחליפיהם, הוצאה על פני השקעה" אמר באותו ראיון שושני רגע לפני שסמך גם ידיו על דו"ח טרכטנברג והמלצותיו השנויות במחלוקת שאישורן מונח על שולחנה העמוס של הכנסת. בתוך כך מפרסם היום THEMARKER כי "מדענים מובילים בישראל ובעולם מזהירים כי מדיניות הצנע באירופה עלולה לגבות בשנים הקרובות מחיר יקר גם מעתיד המחקר והפיתוח האירופי - ולהבריח מדענים מהיבשת". בכירים באקדמיה חוששים כי הקיצוצים הצפויים בתקציב המחקר והפיתוח של האיחוד האירופי יפגעו קשות גם במחקר ובתעשייה בישראל.על מנת לעשות מעשה אזהרותיהם של 50 זוכי פרס נובל ומדליות פילדס, נוסחו במכתב שנשלח בשבוע שעבר למנהיגי אירופה, לקראת הפסגה המתוכננת של האיחוד ב-22 בנובמבר.שם עתיד לידון התקציב החדש. מזהירה - עדה יונת מעברו השני של המתרס ניצבים להם אנשים כרוברט ריטר, יועץ פיננסי בחברת T. Rowe הטוען הבחירה של מרבית האמריקנים לחתוך קודם כל את החסכונות לקולג' היא לא כזו רעה.אחרי הכל, טוען ריטר, בתקופות של תקציבים מוגבלים במיוחד, חיסכון לקולג' לא צריך לבוא לפני תחומים כמו פנסיה, חיסכון לעת חירום וביטוח. "זה בדיוק כמו לטוס עם הילדים שלכם:", הוא מסביר, "במקרה חירום יש לשים את מסיכת החמצן על עצמכם קודם, לפני הילדים". על פניו נדמה לנו שהגישה אותה מציג ריטר מכילה בתוכה הגיון מובנה עליו קשה להתווכח. מנגד חשוב להבין שבעצם נכונותנו לקבלה כמובנת מאליה אנחנו בעצם מחדדים שוב את ההבדלים בין גישת המזרח אל מול מערב.למה אני מתכוון: בעוד לנוכח מצב החירום רצים מרבית האמריקנים (כמו גם הישראלים) לכסות קודם כל את פניהם ב"מסכות חמצן", אני מוכן להתערב שמרבית משקי הבית האסייתיים ימשיכו במגמה של השקעה במתן כלים טובים יותר לדור הבא אחריהם.מי צודק? אשאיר אתכם הפעם עם התרגיל המחשבתי הבא: אם שורת מחקרים כבר הוכיחה קשר ישיר בין השכלה אקדמאית לשכר עתידי מועדף ואם העולם ממשיך באותה מגמה של עליה בתנאי הסף של ההתמקצעות והידע הנדרשים על מנת לבצע תפקידים. מי הוא זה שבסופו של יום מנסר את הענף עליו הוא יושב? אנחנו (שמהדקים חגורות וחובשים מסיכות החמצן) או דווקא הם ממזרח?