אורי זמיר

בעודי אורז במומביי את המזוודות לאחר שבוע אינטנסיבי ביבשת המתובלת ביותר בעולם, מנסה אני כהרגלי לסכם את אשר למדתי הפעם. גם אם במבט מן האוויר נדמה שמרוץ העכברים ההודי בנוי מאותם אבני בניין קפיטליסטיות, שהזניקו את ארצות הברית של אמריקה אל הפסגה באמצע המאה הקודמת ושיחררו לקראת סופה את הכבשן הסיני ממרבצו, סיפור צמיחתה של הודו המודרנית מקפל בתוכו מוטיבים ייחודיים ההופכים אותו במובנים רבים לדרמטי הרבה יותר. אחת ההבחנות הראשונות שעשיתי, ברגע שצברתי מעט קילומטראז' בהודו, הייתה שבניגוד לעובדה שהיא שורצת כלבים לא ניתן היה להבחין אפילו בחתול רחוב אחד. הודו היא ארץ קשה, אפילו קשה מאוד. בה גם כיום ההישרדות היום יומית בעבור רבים כל-כך איננה מובנת מאיליה. הודו זו מדינה בה כ700 מיליון איש, כמחצית ממספר תושביה, נאבקים עדין על מנת להביא מספיק אוכל לפיהם על מנת לסיים את החודש בחיים. זוהי מדינה בה קורת גג מעל לראש משמעותה במקרים רבים קורת-עץ ויריעה דוחת מים. אך מעל לכול זו עדין מדינה בה הרחם ממנו יצאת יכול לכתוב את שארית סיפור חייך. בבואנו אם כן לנתח את המנועים מאחורי צמיחתה הדרמטית של הודו בשני העשורים האחרונים נאמר שהמוטיבציה המקומית להבטיח אספקה סדירה של מזון ומחסה איננה שונה בהרבה מזו שהניעה את גלגלי המכונה הסינית ממזרח. מה שבכול זאת מבדל את המנוע ההודי, כמו גם את המעבר ממשנתו הסוציאל דמוקרטית של גנדי לזו הקפיטל-ליבראלית השולטת כיום, נעוצה לדעתי בראש ובראשונה בהזדמנות יוצאת הדופן של בני המעמד הנמוך (המהווה את מרבית אוכלוסייתה של המדינה) למחוק אלפי שנות אפליה, הזנחה ודיכוי. לונדון 2012 כמה אלפי קילומטרים משם כאשר גויס לראשונה דני בוייל (אשר ביים בין השאר גם את "נער החידות ממומביי"), על מנת שיביים את טקס הפתיחה של האולימפיאדה שננעלה אתמול בלונדון הונחה לפניו בשורה רשימת הבשורות המלאה שהביאה האימפריה הבריטית לעולם. בויל, אשר רף הציפיות דרש ממנו לא פחות מאשר להתעלות על קודמו המפלצתי מבייג'ין, הוכיח לבסוף, קבל עם ופול מקרטני, שעם כול הכבוד למאו צה-טונג ולזיקוקי הדינור הסיניים הבשורה הבריטית לעולם המודרני, נכון ל-2012, מכילה מעט יותר ריספקט.

טקס הפתיחה האולימפי - תחרות לא סמויה בכלל עם בייג'ין למי יש גדול יותר

אלו מביניכם אשר נשאו את מפגן הראווה הדביק הזה מתחילתו ועד סופו יכולים היו להבחין, בינות למעוף המטריות של מרי-פופינס, שייקספיר ודמותו חובבת המרטיני של ג'יימס בונד, גם בקרדיט שלקחה לעצמה ובצדק, האימפריה הבריטית על המהפכה התעשייתית. אם נעשה רגע זום אין בחזרה להודו, קל לנו ממקום מרבצנו במערב לחשוב כי הבשורה הגדולה ביותר שהביא איתו הקפיטליזם לשם הנה בשורת הצמיחה הכלכלית אך תהיה זו, כאמור, טעות. העבודה משחררת הקאסטה הנה מעמד חברתי נוקשה שאדם הנולד לתוכו אינו יכול או אמור להשתחרר ממנו. מעמד חברתי זה ממסגר בתוכו את זהותו של האדם, טווח עיסוקיו והנורמות על פיהן ינהג. הקאסטה מסווגת את החברים בה על פי מוצאההורים, כך שהניעות החברתית בין הקאסטות השונות כמעט בלתי אפשרית. בתקופה הקדם-מודרנית הייתה שיטת הקאסטות נפוצה בתרבויות שונות בעולם, כגון ביפן הפאודלית, בסין ובאירופה. כיום, בעידן המודרני, לאחר שהמהפכה התעשייתית והקפיטליזם בעקבותיו "שיחררו" את יפן ואירופה ואילו בסין מחקה המהפכה הקומוניסטית כל זכר לעבר, נותרה דומיננטית השיטה בעיקר בהודו. אלו מביניכם התרים אחר שורשיה של הקאסטה ההודית יתפלאו לשמוע (ואולי גם לא) שהמעמדות הקיימים שם נוצרו לראשונה עם הכיבוש הארי אי שם בסביבות 1500 לפני הספירה.

פירמידת המעמדות ההודית

אגב, על פי כמה מחקרים מודרניים כאם גם מעוררי מחלוקת, הביאו איתם הארים (אשר את חיבתם המודרנית לדרג את בני האדם חווה העם היהודי על בשרו כמעט 3500 שנה מאוחר יותר) להודו לא רק את שיטת הקאסטות כאם גם את הוודות (כתבי הדת), התומכים עד עצם היום הזה בשיטה זו. באחד הפוסטים האחרונים שכתבתי הבאתי כאן את סיפורה של פינקי ראג'אקאשר בחרה במפגיע להתנער מהקסטה בו נולדה ולעסוק, רחמנא ליצלן, במקצוע אחר מזה שיועד לה בלידתה. כזכור גורלה של פינקי המסכנה נגמרבכי רע והיא הוגלתה ממקום לידתה לתקופת זמן מרשימה של כשישים שנה. גם אם על פניו סיפורה של פינקי מעיד עדין על כך שישנם עדין מקומות בהודו אליהם הקדמה והחופש לבחור מאחרים מעט להגיע, ככל שאתה מסתובב יותר זמן ברחבי המדינה המופלאה הזו אתה מגלה עד כמה הוא ושכמותו הופכים במהירות מסחררת להיות קוריוז יוצא-דופן.
כבר מן האוויר, בעודך חג לנחיתה בשדה התעופה הבינ"ל של מומביי, בינות לגורדי השחקים החדשים ישנו נוף אחד, שונה לגמרי, אשר עוטף את העיר העצומה הזו מכל עבריה – אלה הם שכונות הפחונים של מומביי.

מבט-על על אחת משכונות הפחונים של מומביי

שוב, קל לנו בעיניים מערביות, להיגרר בקלות אל תוך מסכת של רחמים וזלזול בפרשנו את עיירת האוהלים העצומה הזו כמחדל נוראי או כסמל למצבה הרעועה של המדינה הזו. אך אם נשכיל לרגע להשיל מעלינו את המשקפיים המערביות ונצלול יחד פנימה אל תוך קרביה של שכונת האשפתות הזו נבין שההפך הוא הנכון. שאין עדות גדולה מכך שסוף סוף, לאחר 2500 שנה, הרשות של בני האדם כאן להתנייד ולקחת את גורלם בידם נתונה היא היא הבשורה האמיתית כאן.
פגשתי כאן במלון מלצרים שאביהם היו מנקי רחובות, סטודנטים שאימם הייתה רוחצת רצפות ואנשי מכירות שסבם, כמו גם אבות אבותיו לפניו היה שוטף סירי לילה. כך, באיחור אופנתי קטן, של כמאתיים שנה, אותה מהפכה תעשייתית ששינתה את פנייה של בריטניה ואחר כך את אירופה כולה, נחתה בהודו ובפיה בשורה של חופש. כי עד כמה שהדבר אולי ישמע צורם לאוזניים מקומיות, בעבורההודים צירוף המילים: העבודה משחררת, קיבל באחרונה משמעות חיובית בעלת השלכות מרחיקות לכת במיוחד. מי רוצה להיות מיליונר?
אולי הסצנה הזכורה לי ביותר מהסרט “נער החידות ממומביי” היא הסצנה בה לוקח המנחה של התוכנית את הילד בהפסקת הפרסומות לשירותים, תוחב לו שטר של מאה רופי לכיס ומסביר לו שהאופציה שבה הוא יוצא מהתוכנית עם הכסף הגדול איננה בכלל קיימת. מה שהופך את המסר של הסרט המצוין הזה לכל כך עכשווי ומעודכן זה שלמרות העובדה שבסופו של דבר מוצא נער האשפתות את דרכו אל תא המעצר במקום אל מזוודת המזומנים היא שהוא מעז בכלל להמשיך ולחלום.

נער החידות של מומביי - טראגי זו כנראה שאלה של השקפה

אחת הסיבות שאני כל כך שמח לחזור להודו אחת לכמה חודשים היא מייהיר, מנהל המכירות המקומי שלי. מייהיר, צעיר הודי נלהב, מפוקס ומהיר מחשבה מייצג בעייני את הודו החדשה, זו שעתידה ברבות הימים לרשת את כיסאן הכלכלי של מדינות כגון גרמניה, צרפת ויפן ועושה לשם את הדרך בבטחה על גבם החרוץ והרחב.

בדרך אל תוכניתו הפרטית של מייהיר, לרכב על גליה הכלכליים של המדינה כמה שיותר מהר אל עבר המיליון הראשון, נהפך הוא, כמו מרבית חבריו, גם לצרכן בלתי נלאה. כך שסיכוייו לבזבז מיליון גדולים בהרבה מאשר לעשות אחד.

"אימא שלי כועסת עליי שאני קונה יותר מידי בגדים" מסביר לי מייהיר ברגע של בדיחות הדעת, בעודנו חולפים בתוך קניון גדול וטיפוסי שבו (בניגוד גמור למערב) על כל חנות של בגדי נשים תמצאו שתיים הפונות לקהל הגברי.
"ואתה סבור שהיא טועה?" אני שואל אותו, בעודנו יוצאים כעבור כשעה מהקניון, בידיו
שקית ממותגת ובה שתי חולצות חדשות.
"טועה? לא. מבזבזת את זמנה? כן"
גם אם ישנם יסודות טראגיים בהתמכרותו של מייהיר לשופינג כמו גם בנכונות של אותו נער אשפתות לוותר על הכסף שהוצא לו ולהעלם איתו, יסודות אלה הינם בטלים בשישים לעומת הבשורה אותה שניהם מביאים. לאחד אין כל בעיה לבזבז את המיליון הראשון - כול עוד הרוויח אותו קודם לכן בכוחות עצמו והשני מוכן לוותר על הכול - בתנאי שיוכל לשמור לעצמו את הזכות להמשיך עוד כמה דקות לחלום על המיליון...