אמיר ניצן

אז אחרי שב-2 הפוסטים הקודמים ראינו כיצד יש התקרבות בין הכיפות הסרוגות והחרדים, הרי שבמקביל לתהליך שיצר התקרבות זאת החל תהליך שהיום בא לידי ביטוי כקרע גלוי והוא פיצול בתוך הציבור החילוני בין ימין ושמאל. אומנם מתיחויות -אפילו גלויות וחריפות- בין ימין ושמאל היו עוד בטרם הקמת המדינה. ואולם, ניתן לומר שמאז קום המדינה ועד היכן שהוא בשנות ה-1970 היה "שקט תעשייתי" תחת ההגמוניה המפא"ניקית כשהאידיאוגיה הציונית הדוגלת בקיום מדינה יהודית עצמאית עם רוב יהודי היתה מעין דבק מלכד למרות שאומנם לא נעלמו מתיחויות בן ימין ושמאל . האידיאולוגיה הציונית זכתה לקונצנזוס גדול מאד בקרב הציבור החילוני וכפועל יוצא אף דגלה באקטיביזם בטחוני. אף היה קונצנזוס שראה במפלגות הערביות הלאומניות מפלגות "מחוץ למחנה" ולמעשה לא לגיטימיות. להוציא שוליים כאלו או אחרים אף הייתה בקרב הציבור החילוני הסכמה רחבה, אם לא קונצנזוס, באשר לנחיצות קיומם של כמה חוקים דתיים סמליים שאף הם יתנו ביטוי לאופיה היהודי של המדינה- מה שכונה "הסטטו קוו".

ואולם,, בתהליך שאולי עוד החל במלחמת יום כיפור ובודאי שעם עליית הליכוד לשלטון בפעם הראשונה ב-1977 החלו תהליכים תת קרקעיים של התרחקות בין ימין ושמאל עד כדי יצירת שבר גלוי ביניהם למרות שמצד שני מבחינות רבות הימין נדד בעקבות השמאל כמו בנכונות לויתורים מדיניים. כאשר חל בשנת 1977 המהפך בו הליכוד בראשות מנחם בגין עלה לשלטון השמאל חש ש"גנבו לו את המדינה". גם אם לפחות כלפי חוץ מפלגת העבודה נשארה ציונית ואולי גם מפלגות יותר שמאליות כמו רץ ומפ"ם- שאומנם היו לכל היותר על גבול הציונות - הרי שהחל בשמאל – בקררב מנהיגיו פחכ"יו ועסקניו הראשיים ודי פחות בקרב תומכיהם התמימים שבקרב הציבור הרחב- התהליך של יותר ויותר חבירה לגורמים זרים ואינטרסים זרים מתוך תחושה ש"גנבו לו את המדינה" ושעל כן יש לעשות הכל כדי שיוחזר לו השלטון.
כך למשל הוקמה "שלום עכשיו" שלימים נחשפה כממומנת ע"י האיחוד האירופי. בשנות השיבעים המאוחרות אף נוסדה הקרן לישראל חדשה שלימים יותר ויותר הפכה למעורבת, כזרוע זרה, בפוליטקה הישראלית. חילופ האשמות קשים בין ימין ושמאל היו אומנם לא נדירים מדיי אף בתקופת "השקט המפא"יניקי". עם זאת קריאות כגון "בגין רוצח" ו"אריק רוצח" שהיו בשנת 1982 בעקבות טבח סברה ושתילה ושזכו להסכמה רחבה בקרב השמאל כולל במפלגת העבודה שאומנם גם ראשיה היו לפחות כלפי חוץ עדיין ציונים – וכמובן שגם המוני תומכיה עוד הציוים באותה תקופה- קריאות אלו מסמלות שלב בו השמאל אף החל להיות מוכן יותר ויותר לשרת אינטרסים זרים כנגד שלטון לגיטימי. בגלל טבח שערבים ערכו בערבים השמאל טפל האשמות על ממשלה ימנית לגיטימית ונבחרת תוך למעשה שיתוף פעולה עם אויבי המדינה ברחבי העולם. אומנם למען ההגינות אי אפשר שלא להזכיר את מצד הימין הקיצוני את מעשהו של יונה אברושמי.....ואומנם חשוב לציין ברקע שתחת ממשלת בגין החזרנו את כל סיני.....
נזכיר גם את החפרפרת שמעון פרס- כביכול איש השמאל המתון והציוני- שהתנגד בשנת 1981 להפצצת הכור בעירק מתוך נאמנות לאינטרסים אמריקנים. גם לגבי עצם היחס לשאיפה לקיום מדינה יהודית עצמאית החלו "תהליכים טקטוניים" שהבשילו יותר מאוחר לקרע גלוי בין ימין ושמאל, אם כי יש אומנם גם היום שמאל ציוני. בעצם, זה לא גם, זה מאד קשור.....בשנות השמונים לא רק רץ ומפ"ם אלא גם מפלגת העבודה התנגדו לפסילתה של הרשימה המתקדמת לשלום מלרוץ לכנסת.הייתה זו מפלגה שתמכה בלאומנות הערבית וראשה היה עו"ד מוחמד מיעארי. אותו מיעארי היה באמצע שנות השישים פעיל בתנועת אל ארד שתחת שלטון מפא"י וביוזמתה (מה נשתנו הזמנים מאז "ימי אל ארד העליזים") הוצאה מחוץ לחוק בגלל מטרתה המוצהרת שרצונה החרבת מדינת ישראל. עם כל אלו, לאורך כל שנות השמונים עדיין נשתמר בעם הקונצנזוס בדבר אחדותה של ירושלים ואי החזרת הגולן- עקרונות שאף רץ ומפ"ם הצהירו עליהן במצעיהן דאז.
במהלך מבצע סופה במדבר שהחל ב-17 בינואר 1991 והסתיים ב-28 בפברואר 1991 נזרקו כמה טילי סקאדים על ישראל. תחת שהדבר ייצור כמו בכל עם נורמלי אחדות בעם והבנה שאנו עומדים מול אויב בעל כוונות השמדה טוטליות (כאילו דבר לא היה צריך להות ברור) הסתבר שאוטוטו פורץ קרע גלוי סביב דברים שהיה נדמה כי יש סביבם קונצצנזוס. אני אישית זוכר כיצד באוגוסט 1991 – אחרי טיול בן חודש בארה"ב ביולי 1991- אנשים כמו עזר ויצמן וגם אנשים בציבור הרחב בקרב תומכי השמאל (כן, כולל תומכי מפלגת העבודה) החלו לדבר על כך שלא איכפת להם לתת לסוריה את רמת הגולן, שלא לומר דיברו על הצורך להחזיר את רמת הגולן בשביל שלום, ולו שלום קר ביותר. שאלתחי את עצמי האם חזרתי מהטיול לאותה מדינה. אגב, זכור לי למשל מאמר של מירית פיק מהעיתון לאישה (מאמר שפורסם מעט לאחר יום העצמאות 1991) בו ציינה ששולמית אלוני- כביכול עדיין ציונית באותה תקופה- אמרה שלא אכפת לה שהיה ראש ממשלה ערבי. המשך יבוא.