אמיר ניצן

בסוף הפוסט הקודם הזכרתי כיצד לפתע בקיץ 1991 נשבר הקונצנזוס שהיה עד אז בעם מקיר לקיר – להוציא שמאל לא ציוני- נגד החזרת רמת הגולן , הגם שהיו כמובן מי מהשמאל הציוני שגם לאחר קיץ 1991 התנגדו להחזרת רמת הגולן גם תמורת "שלום". אף הזכרתי כיצד לדברי מירית פיק (כותבת טורים ב"לאישה" דאז) במאמרשפורסם מייד לאחר יום העצמאות של אותה שנה אמרה שולמית אלוני, כביכול עדיין ציונית באותה תקופה, כי לא איכפת לה שיהיה במדינת ישראל ראש ממשלה ערבי. לאורך שנות ה-1990 היה ויכוח בין השמאל , כולל רוב זה הציוני (חלקו במרכאות וחלקו באמת), לבין המרכז והימין על אפשרות להחזרת הגולן- ויכוח ששקע עם התפרצות אינתיפאדת אל אקצה. בקע נוסף שבקע היה תחת ממשלת רבין אשר עם עלייתה לשלטון בבחירות 1992בפעם הראשונה בתולדות ישראל נתנה לגיטימציה לתמיכה של מפלגות ערביות לאומניות ואנטי ציוניות בקואלציה, אף כי "תמיכה מבחוץ".

לגיטימציה זו למפלגות הערביות חילחלה עד מהרה גם לרוב הגדול של תומכי השמאל בקרב הציבור הרחב. גם דיבורים על "מדינת כל אזרחיה" שבה לא יהי דווקא רוב יהודיחדרו אל מה שכונה "השמאל הציוני" ולא רק מפלגת מרצ ותומכיה אלא אף לתוך אנשי ותומכי "העבודה" - אצל חלק תוך תמיכה ברעיון ואצל חלק עם אדישות לגבי אפשרות שכזו בעוד שבעבר אופין השמאל הציוני בהבעת התנגדות לאפשרות כזו. גם התמיכה בירושלים מאוחדת, בניגוד למה שהיה עד ממש תחילת שנות ה-1990, כבר החלה להתמוטט בקרב רבים מהשמאל. 2 קונצנזוסים נוספים- ירושלים מאוחדת והצורך במידה עם רוב יהודי בנוסף לעוד קונצנזוסים כאמור – נשברו. "החומה הגבוהה" שהיתה בין השמאל הציוני לזה הלא ציוני או אף האנטי ציוני נשברה ונפלה (אם כי גם לפני שנות התשעים מפ"ם ור"צ היו מסנגרות על המפלגות הערביות....). כל זאת, גם אם נשאר כאמור שמאל ציוני עם השקפה ציונית חזקה.
עם הזמן גם החלו להיחשף יותר ויותר קיום עמדות כח של אנשי שמאל קיצוני במוקדי כח כגון אקדמיה, תקשורת ובתי משפט. זכורני כיצד ח"כ ממפלגת העבודה – "מקימת המדינה"- אפילו כבר לא מרצ מהשמאל העמוק- הציע בשנת 1993 להפוך את המדינה למדינת כל אזרחיה ולשנות את ההמנון. אי אפשר שלא להזכיר את הסכמי אוסלו שנחתמו בספטמבר 1993 בניגוד לציפיות רבים מהמצביעים הנאיביים למפלגת העבודה בראשות רבין בשנת 1992, אם כי חשוב לציין שדיבורים על כך שבעתיד "נצטרך להחזיר שטחים" (הכוונה ליש"ע) נשמעו – אצל חלק בחצי פה ואצל חלק בפה מלא- מצד השמאל , כולל העבודה, עוד בשנות ה-1980. אבל אין ספק שהעלאת החזרת ה"שטחים" לפלסטינים על פסים מעשיים העמיק את הקרע- קרע שהעמיק בעקבות רצח רבין אשר רבים הם סימני השאלה סביב מה שקרה בו באמת.
ביטוי נוסף לקרע היה כאשר השמאל התעלם מקריאותיו של ערפאת לג'יהאד נגד ישראל במסגד ביוהנסבורג בשנת 1994. בינתיים ארגוני שמאל – כולל "מתונים" החלו להגביר את קבלת התמיכה הכספית מהאיחוד האירופי וארה"ב- דרך הקרן לישראל חדשה, פרשה שנחשפה וזכתה לדיון גלוי בתוכנית פופולטיקה בשנת 2001. אי אפשר שלא להזכיר את הקרע סביב בית המשפט העליון. ואולם אם יש משהו שאולי יותר מכל הוכיח עד כמה מדובר על קרע שאינו ניתן לאיחוי, היה זה בעקבות אינתיפאדת אל אקצה. בהתחלה אומנם היו בקרב השמאל הציוני מי שדיברו על הצורך לפעול בתקיפות נגד הפלסטינים ואף היה בקירבם התפכחות מהאשליה של אפשרות לשלום על בסיס החזרת "שטחים". כמובן שבשמאל הקשה לא זזו כהוא זה מהעמדות בדבר הצורך לוותר לפלסטינים שלא לדבר על הצורך בביטול קיום המדינה היהודית.
ואולם, עד מהרה רבים בשמאל הציוני החלו לחזור לסורם ולדבר על הצורך בפשרה "למרות הכל"- למרות קריאות מפורשות של ערפאת לחיסולה הטוטלי של מדינת ישראל וכו'. על השמאל הקשה כמובן שאין מה לדבר – הוא המשיך לטעון אריאל שרון הוא האשם ועוד הבלעדי בפרוץ האינתיפאדה ושישראל בכלל צריכה להפסיק להתקיים כמדינה יהודית וכו'. חוץ מכמה יוצאי דופן, השמאל אף דיבר בזכות ריצתם לכנסת של מפלגות ערביות שבמפורש הביעו את דעתם בעד חיסול מדינת ישראל והקמה תחתיה של "מדינת כל אזרחיה". יצוין אומנם למען ההגינות שראש הממשלה ה"ימני" אריק שרון נכנע בפועל גם כן ללחץ אמריקני ולא ביצע את הלחימה נגד הטרור עד הסוף כמו שצריך - כמו למשל במבצע "חומת מגן" או לאחר הפיגוע בדולפינריום.
בכל מקרה, תחת שאינתיפאדת אל אקצה - שהיה יכול להיות מצוין אילו לא קרתה- הייתה לפחות תורמת שוב לליכוד השורות בעם והשמאל המתון היה מקיא ומוקיע את השמאל היותר קיצוני והיה בבירור מתיצב לצד הימין בקונצנזוס הציוני , תחת זאת קו השבר בעם רק המשיך ללכת ולבקוע כשהשקפה ציונית מספיק ברורה נותרה רק בחלק קטן מהשמאל. סיכום קו השבר החדש שנוצר בחברה הישראלית ומי ומה נכלל בכל אחד מצידיו ייהיה בפוסט הבא.בשולי הדברים יצוין גם כי אם בעבר סרבנות גיוס הייתה מזוהה עם השמאל הקיצוני, הרי שגם בימין החלו תופעות אלו להיות לא נדירות, אם כי בכלל לא אופיניות, גם אם מתוך מניעים ציוניים וסירוב להפוך את צה"ל מצבא הגנה לישראל (כשישראל= מדינה יהודית) לצבא עם אינטרסים אחרים שאינם דווקא קיום המדינה היהודית העצמאית בא"י. המשך בפוסט הבא.