ישראל איגרא

קראתי בתדהמה, את מאמרה של רויטל חובל: מצעד התירוצים של כי"ל (הארץ, 14.9.12).

מו"מ חשאי מתנהל בין משרד האוצר, לבין הנציגות של האחים עופר, כמה תמלוגים הם יואילו לשלם למדינה, תמורת אוצרות הטבע של אזרחי מדינת ישראל, שהם מכלים בתמורה להון עתק הזורם לכיסם.
מסתבר שהזיכרון של הרגולטורים ועובדי האוצר קצר.
המו"מ מתנהל כאילו לא היתה ועדת ששינסקי.
כאילו לא היתה שקשוקה.
כאילו לא פג תוקף הזיכיון של מפעלי ים המלח, על שארית הים, עם התייבשותו, באיזור שבו עומדים המפעלים.
כדי להזכיר לכל מנהלי המו"מ את הסטטוס החוקי הקיים, אני מצרף קטעים מן הפוסט בנושא:אם תרצו אין זו אגדה, שכתבתי לפני שנה ותוכנו אושר ע"י גורמים משפטיים מוסמכים (לא קיבלתי קרדיט על כך ואיני מחפשו גם היום).
בנושא ניקוי הפסולת התעשיתית ומניעת ההצפות, תרם הפוסט הנ"ל את תרומתו וסוכם, על חלוקה של 90% כי"ל ו- 10% מדינת ישראל.
חשבתי לתומי, שגם נושא התמלוגים יפתר, בדרך נאותה והנה מסתבר להפתעתי הרבה, שנושא הזיכיון עדיין מככב כאילו לא פתחו לעיון את החוזה הישן והבינו שהוא פג מבחינה מעשית!
אז הנה שוב תזכורת:
מפעלי ים המלח שהופרטו, בתחילה לאדון אייזנברג ולאחר מכן נמכרו לעופרים, אוחזים בזיכיון, שנתנה ממשלת ישראל בשנות ה -50 לחברה הממשלתית, שעסקה בפיתוח אוצרות ים המלח.
הזיכיון שהיה נרחב ביותר, התייחס לשטחים מוגדרים בדרומו של ים המלח.
הים באיזור זה התייבש, בין השאר תודות למפעלים, אם כי לא רק באשמתם.
כיום מבחינת הזיכיון המקורי, ניתן לומר שהוא מוצה עד תום.
כלומר, נותרו עוד כעשרים שנה לתקופת הזיכיון, אך ים המלח כבר לא נמצא בשטחו.
בשנות ה - 90, בהליך תמוה, אישרה הממשלה, ללא דיון ציבורי פתוח, הקמת תעלה לשאיבת מי ים המלח הצפוני, מחוץ לזכיון המקורי. האישור ניתן ללא פתיחה מחדש של נושא התמלוגים, למעשה כמתנת חינם, על חשבונם של כל אזרחי המדינה!
כיום מתנהלים דיונים חשאים כאמור, על נושא התמלוגים ובמקביל, מבקשים המפעלים להקים תחנת שאיבה חדשה, צפונית יותר ותעלה נוספת, מים המלח הצפוני, אל המפעלים בשטחי הזיכיון הישן.
יש להפוך את הדיונים לשקופים לציבור ולא לנהלם בהליך גישור חשאי, שבו ידוע לכולם מי ינצח בסוף.
יש להפיק לקחים מן העבר ולענות לציבור על כמה שאלות:
מה היתה התמורה שקיבלה המדינה, עבור הזכיון החדש?
האם תוקן נושא התמלוגים?
האם נדון נושא ההשפעות הסביבתיות של תהליכי הייצור?
האם נדון נושא תיקון הנזקים הסביבתיים של המשך והאצת תהליכי הייצור?
מדוע לא חויבו כל תוצרי המפעלים בתמלוגים ראויים למדינה?
מי היה הדרג, מחוץ לחשב הכללי, שאישר את ההסכם?
האם בדק מבקר המדינה את ההסכם, שהתבצע ללא מכרז פתוח ואת הליכי אישורו?
שאלות אלו חשוב שישאלו כיום, לפני הדיון בועדה הארצית לתכנון ובניה, על הקמת התעלה החדשה והאצת תהליכי הייבוש של ים המלח, בתמורה של "נזיד עדשים", למדינה ואזרחיה.
הצעות שראוי לדעתי להעלות לשולחן הדיונים:
א. השאיבה תהיה בכמויות מבוקרות ומוגבלות, שיבטיחו המשך הקיימות, של ים המלח לדורות הבאים.
ב. תמלוגים ישולמו בדומה להמלצות ועדת ששינסקי לגבי הגז, או כל משאב טבע אחר של המדינה.
ג. לבסוף, לאחר הסכמה על הסעיפים הקודמים, מובן שיש להתחשב, בדרישות החברה להגנת הטבע. השאיבה תתבצע מבלי לפגוע בערכי נוף ייחודיים בארצנו.
אם תרצו אין זו אגדה!