אמיר ניצן

מבחינת החלוקה הכי חשובה ובסיסית של החברה הישראלית לקבוצות רעיוניות החברה הישראלית עוברת תהליך שאפשר לקרוא לו בשם "גיאולוגיה פוליטית". אומנם שינויים חברתיים ואף שינויים פוליטיים נלווים הם תחום המחקר של הסוציולוגיה, אך המושג "גיאולוגיה פוליטית" יכול הרבה יותר לתאר את התהליך. מבחינה רעיונית ניתן להשוות את החברה הישראלית למחולקת ל"יבשות" רעיוניות שביניהן מפרידים אוקינוסים או "במקרה הטוב" רצועות יבשה צרות ביותר וכשם שתזוזת יבשות גורמת בסופו של דבר לשינוי בחלוקת כדור הארץ ליבשות, כך גם תהליכים בקרב תתי קבוצות בחברה הישראלית יצרו ועדיין יוצרים שינוי בחלוקת החברה ל"יבשות רעיוניות".
החל מקום המדינה ואף לפני כן הגורם הכי בסיסי בחלוקת החברה הישראלית ל"יבשות" היה הרעיון הציוני שפרושו שאיפה לקיום מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. ה"יבשת" המרכזית והעיקרית הייתה "האוכלוסיה הציונית" כש"מעבר לאוקינוס" (ה"אוקינוסים" שבשני צידי היבשת) נמצאות קבוצות לא ציוניות או אף אנטי ציוניות. , ניתן היה לדבר על השמאל הציוני והשמאל האנטי ציוני כעל 2 עולמות שונים שביניהם כאילו מפרידה חומה גבוהה חוץ אולי מ"מפלגת החוצץ" של מפ"ם ששימשה מעין "פרוזדור" (או שמא רצועת יבשה" בין "יבשת ציוניה" -דהיינו האוכלוסיה הציונית- לבין האנטי ציונית של השמאל הקיצוני). קו פרשת מים ברורה למדי השתרעה בין השמאל הציוני מתון לזה האנטי ציוני שמבחינת גוגדלו באוכלוסיה היהודית היה יותר מעין "אי" מאשר "יבשת".
ולגבי "יבשת ציוניה, (שכאמור כללה את האוכלוסיה הציונית) עצמה: אומנם היו תמיד הבדלי גוונים בקרב המפלגות הציוניות, אך חוץ מאולי מהשוליים של מפ"ם ניתן היה לדבר באופן כללי (עם הבדלי ניואנסים קטנים) על מאפיינים נלווים לקונצנזוס הציוני: בנוסף לדגילה באקטיביזם בטחוני ובכך שיהיה רוב יהודי מוצק במדינה , אף שרר קונצנזוס סביב חקיקה דתית מתונה וה"סטטו קוו" כשמצד אחד הדתיים הבינו שהמדינה לא יכולה באמת להיות מדינת הלכה ויש להסתפק בחקיקה דתית מתונה ואילו הרוב הגדול של החילונים, כולל רוב מצביעי מפא"י היו בעד מקום סמלי מסוים של הדת בחקיקה ובחיים הציבוריים.
בקצה השני היה את "קו פרשת המים" או "החומה הגבוהה" או האוקינוס שהפריד בין הדתיים לאומיים ששכנו כאמור ב"יבשת ציוניה" ובין העולם החרדי הלא ציוני שהיה מעין יבשת בפני עצמה, אם כי גם כאן היה לפעמים ניתן לדבר על מעין "פרוזדור" או "חוצץ" בין 2 העולמות- מעין "רצועת יבשה צרה" בדמות מפלגות כמו פועלי אגודת ישראל. בנוסף להבדל מבחינת היחס לרעיון של מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל גילה הציבור הדתי לאומי (להוציא אולי שוליים מאד קטנים) פתיחות כלפי העולם החילוני, כולל זה כולל רוב חלקיו שבשמאל, ואף גישה מבינה ויש האומרים גם "סלחנית" כלפיו - מה שלא אחת עורר ביקורות וחיצי לעג מצד החרדים שראו בדתיים הלאומיים או הכיפות הסרוגות סוג רופס של דתיים.
ואולם בסוף שנות ה-1970 החלו "תהליכים תת קרקעיים" שבסוף התפרצו לשינויים גלויים ב"מפת היבשות" של החברה הישראלית. כשם שגם נדידת יבשות גלויה קורית רק לאחר תהליכים תת קרקעייים שקדמו לכך, כן השינויים הגלויים היו תוצאה של "הליכים תת קרקעיים" החל מסוף שנות ה-1970.נתחיל בציבור החרדי: עם עליית בגין והליכוד לשלטון ב-1977 החלו ניצנים ראשונים של התקרבות החרדים למדינה בגין היות מנחם בגין אדם מסורתי בניגוד למפא"י החילונית יותר, אשר אומנם גם איתה החרדים היו מוכנים לשבת בקואלציה כל עוד יסופקו צרכיהם. באמצע שנות השמונים אף קרה מפנה נוסף בציבור החרדי: הקמת מפלגת ש"ס ששימשה מעין בית לחרדים ספרדים שמאסו בהגמוניה האשכנזית בעולם החרדי. גם ש"ס אומנם הוקמה כמפלגה לא ציונית, אם כי בד"כ יחסה לציונות ומדינת ישראל היה פחות חריף משל אגודת ישראל.
החל אולי מאמצע שנות ה-2000 הציונות , באופן יותר ויותר גלוי,ציונות כבר אינה מילה גיסה בקרב רבים מהציבור החרדי גם אם לא כל החרדים שאימצו השקפה לאומית מגדירים עצמם דווקא כציונים. ואולם, ראוי לציים סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה שפורסם זה עתה ולפיו 62% מהחרדים מגדירים עצמם כמאד ציונים או די ציונים. גם אם אפשר לשאול שאלות על דרכי הכנת הסקר וכו' וגם אם המונח חרדים כולל בסקר זה את החרדים לאומיים (אשר צמחו מתוך עולם הכיפות הסרוגות ולא מהעולם החרדי), וגם אם נניח היו מי ששיקרו בסקר, סביר לדבר כבר על חצי מהציבור החרדי כרואה עצמו ציוני או לאומי (גם אם לאו דווקא מעריץ דמויות כמו הרצל או בן גוריון). המשך בפוסט הבא.