פסיכולוג יקר,
אני משקיע בני"ע בישראל עפ"י שיטת הניתוח הטכני. אני מאמין בזה. אני אוהב את זה. אני מכיר את התיאוריות בצורה טובה.
כשחבר שואל אותי לדעתי, אני מנתח טכנית וכמעט תמיד הניתוח יוצא מוצלח. הוא תמיד מודה לי שידעתי לאמר לו מתי לממש רווחים, וכמובן כשאני מפנה את תשומת ליבו למניה אטרקטיבית שמאותתת.
הבעיה שלי היא שבאופן מעשי אני עצמי לא קשוב לעצמי.
אני מעולה בלתת עצות לחבר.
אך כשמדובר בי, אני תמיד אמשך למניות שבכלל לא עונות להגדרה הבסיסית ביותר בניתוח טכני שהיא "סחור במניות שמגמתם עלייה באופן ברור, עם 2 שפלים ו2 שיאים עולים".
אני כן אחפש מניות למטה בשפיץ.
אני כן אדמיין שכל מחזור ירוק גדול הוא איתות, למרות שהמגמה היא לא מגמת עלייה כלל.
אני כן אכנס למניות שנכנסות לתהליך הרדמות בנקודות תמיכה, אך בפועל הן ממשיכות לשקוע בתנומה ללא מגמה.
וכל זאת בידיעה שהסיכון הוא גבוה מדי, ולכן כל תנועה קטנה מטה מקפיצה אותי, כי מלכתחילה לא היה לי הביטחון הדרוש בקנייה, ואז אני מוכר בהפסד.
אני מחליט הרבה החלטות שלא באופן מוצדק, ממש כמו בהימורים לפעמים זה מצליח ולפעמים לא, בערך חצי חצי, אבל כשמניה סוף סוף פורצת שיא ונותנת איתות קניה קלאסי בסיסי וברור, אני אומר לעצמי שזה מאוחר מדי בשביל לקנות, ודווקא אילו ימשיכו לטפס ולטפס ואני אמשיך לצפות מהצד.
פסיכולוג יקר, ברור לי שיש פיתרון לבעיה הזו. זה לא חדש שאנשים מעולים בלתת פיתרונות ועצות לאחרים אך כשמדובר בהם, יש איזה משהו הרסני בתת מודע שמצליח להחשיך את עיניך ולגרום לך לעשות דוקא את הצעד הלא נכון, שאם היית רואה את חברך עושה, זה היה ברור לך כשמש שזו טעות איומה.
השאלה היא איך אני פותר את הבעיה הזאת, וכמה זמן זה ייקח עד שאני אבריא?
תודה מראש.
הגב עם ציטוט