בס"ד
פרשת פינחס.

אנו נמצאים בעיצומו של חודש תמוז. דורשי רשומות אמרו: "תמוז"-זמן תשובה ממשמש ובא".
ואם כן הוא, נרצה לברר מספר עניינים בפרשת השבוע, פרשת "פינחס".

חז"ל מלמדים אותנו כי "פינחס" היה הקנאי הראשון לה'. כיצד קביעה זו באה לידי ביטוי בפרשה מלא סתירות כגון: "הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. זו הלכה למשה מסיני. אולם, הלכה ואין מורין כן" (גמרא,סנהדרין פ"ב, ע"א) . אם זו הלכה, דהיינו מצווה שיש לקיימה, מדוע אין מורין כן?! אדרבא התלמוד הירושלמי (סנהדרין פ"ט) נאמר שפינחס עשה זאת (הרג את זמרי וכזבי בת צור) שלא ברצון חכמים-כלומר, לכאורה בניגוד להלכה.

דבר נוסף, מצינו בגמרא (סנהדרין פ"ב, ע"א): "תפסה(לכזבי בת צור) בבלוריתה, והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם, זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה, בת יתרו (שהרי משה נשוי לציפורה בת יתרו כהן מדין) מי התיר לך? נתעלמה ממנו הלכה. געו כולם בבכייה..וכתיב:"וירא פנחס בן אלעזר". מה ראה? אמר רב: ראה מעשה ונזכר בהלכה. אמר לו אחי, אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר- סיני, הבועל את כותית קנאין פוגעין בו? אמר לו קריינא דאיגרתא איהו ליהו פרוונקא (קורא האגרת הוא שיקיימה).

הייתכן שנתעלמה ממשה הלכה שהוא עצמו לימדה??? ואם כן, כאשר אמר פינחס את ההלכה למשה, מדוע לא קם משה וקיימה?

ושאלה אחרונה, רש"י מביא את לשון הגמרא (שם) :"ביקשו מלאכי השרת לדוחפו. אמר להם: הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא, משיב חמה בן משיב חמה הוא. התחילו השבטים מבזין אותו: ראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים, והרג נשיא שבט מישראל?! בא הכתוב וייחסו: "פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן". גם מלאכי השרת וגם השבטים שללו מעשיו, מדוע הכתוב משבחו ואף נותן לו ברכה? "הנני נותן לו את בריתי שלום".

ונראה לתרץ כך, קנאי הוא אדם שהוא עבד ליצריו. אין הוא מקנא לה', כי אם לעצמו. מרן הרב קוק, מסביר כי ההלכה מיוחדת לעיל, אכן אינה "הלכה" במושגיה הרגילים. נהפוך הוא, יש בה צד מנוגד להלכה. הריגת אדם ללא דין, אסורה באיסור חמור. לדעתו, זו הוראת שעה. וככזו, היא מסורה בלבד לבית דין או לנביא ואילו כאן"קנאין פוגעין בו".כלומר, כל מי שרואה עצמו ראוי לכך, רשאי למנות עצמו כשליח בית דין לעניין זה, ולפעול ע"פ הוראת שעה. במילים אחרות, קנאי משמעו אי ספונטניות, כפי שלא שחושבים בד"כ.

רק כאשר הוא בטוח שאם היה כאן בית דין גדול, שהיה מרשה לו לבצע את המעשה,-רק אז מותר לו לקנא ולהרוג את העבריין. משום כך ייחס הכתוב לפינחס: "בן אלעזר בן אהרון הכהן". מוסיף מרן הרב קוק (בספרו משפטי כהן עמ' שיז"), כי השבטים ידעו את מוצאו של פינחס, מגויים עובדי עבודה זרה, שמן הסתם מושחתים במידותיהם, מופקרים בעריות ושפיכות דמים, אז כיצד יהיה רשאי לשאת כתר קנאות!? לכן בא הכתוב ויחסו שמוצאו בן אלעזר-בן אהרון הכהן, שהיה אהרון אוהב שלום ורודף שלום מתון ורחמן. כמוהו-כך פינחס. ולכן כאן, שכר מצווה-מצווה וזוכה הוא לברכה:"הנני נותן את בריתי שלום".

כשאדם נוטל לעצמו את תפקיד הקנאות, אין אנו יודעים שכוונתו טהורה לשם שמיים. מי שמוכן ליהרג על קדושת השם (שכן זמרי יכול היה להרוג את פיחס בבחינת "הבא להרגך השכם להרגו"), יכול להיות קנאי אמיתי. וכל עוד לא הוכחה בפועל מסירות נפש, גם מלאכי השרת חושדים בו שמא אינו קנאי אמיתי. כאשר זמרי "תפס בבלוריתה של כזבי" ובא לפני משה, חשש משה מלהרגו. מאחר, שלא היה בטוח שהוא עצמו נקי מכל פנייה זרה. הוא חשש שתגובתו תהא מתוך כעס שפגע בו לעיני כל ישראל בטענה דמגוגית, בזויה ומשפילה. את ההלכה הוא ידע. אלא שהלכה זו מיוחדת במינה, והיא חלה רק על מי שליבו טהור. כלומר, נתעלמה ממנו ההכרעה, אם הוא ראוי לקיימה. כשפינחס, הוכיח שהוא המתאים לקימה, הרשה לו משה ליטול עליו את המשימה.

יה"ר שהקב"ה ישלח לנו את משיח צדקנו,
"הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ובל בנים אל אבותם"
שבת שלום,
אודי כהן
חבר "המכון הגבוה לתורה" ומנהל פורום יהדות באונ' בר-אילן.
Udi6519@gmail.com