בס"ד
פרשת "ויחי".
בשבת זו, אנו זוכים לחתום את ספר בראשית. יעקב נאסף אל עמיו וכן גם בנו הצדיק והאהוב,יוסף.

אולם, מעט לפני מותו של יעקב, אומרת התורה (מח,ח-ט) :" וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה? "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה , וַיֹּאמַר קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם" .

המילה בזה, לכאורה מאוד מיותרת, שכן גם בלעדיה נשמרת המשמעות של הפסוק.

רש"י מבאר את המילה בזה:" הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה, ובקש יוסף רחמים על הדבר ונחה עליו רוח הקדש".

•מדוע היה יוסף צריך להראות לאביו את שטר האירוסין ושטר הכתובה? מה הייתה הבעיה של יעקב עם אפרים ומנשה לולא היה רואה את השטרות?

רש"י, פסוק אחד קודם (מח,ח) "וירא ישראל את בני יוסף" מבאר: - בקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו, לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים, ויהוא ובניו ממנשה: ויאמר מי אלה?! - מהיכן יצאו אלו שאינן ראוין לברכה".
כעת ניתן להבין, שיוסף היה צריך "להוכיח" ליעקב שמנשה ואפרים הם בניו כדין תורה, הואיל ויעקב ראה שיצאו מהם רשעים, ותמה או הסתפק אם הם בנים כשרים.

• אז מדוע יוסף היה צריך גם להראות ליעקב שטרות וגם לבקש רחמים על הדבר שתנוח על יעקב רוח הקודש? לא מספיק היה שיראה שטרות?
התוספות על הגמרא במסכת קידושין(ט,א) אומרים שנהגו העולם לקדש בטבעת (ולא בשטר), ואם כן, מדוע שינה יוסף מהמנהג, וקדש דווקא בשטר?
נראה לומר ( לפי בעל ה"דבר ציון") , שכל השנים יוסף בטח בקדוש ברוך הוא שיפגיש אותו מחדש עם אביו, ורצה שתהיה בידיו "הוכחה פורמלית" לאביו, שקדש את אשתו כדין תורה, ולכן קדש דווקא בשטר, שיש בו יותר ראיה על קיום ההלכה מאשר בטבעת, כי בשטר כתובים כל הדברים, בניגוד לטבעת, שהיא אילמת.

לכן הראה יוסף ליעקב את השטר – לא רק כדי להוכיח לו שנשא את אסנת כדין תורה, אלא גם לרמוז לו, שהוא (יוסף), לפני שנים רבות קדש את אשתו בשטר מתוך מחשבה על העתיד, מתוך בטחון בה' ומתוך אמונה בפגישה המחודשת, וכך גם יעקב צריך בטחון בה' - לסמוך על העתיד ולדעת שלמרות שבמועד כלשהו עלולים לצאת מאפרים ומנשה רשעים, הרי הדורות שאחריהם יחזרו למוטב.

סיבה נוספת היא שבזמן הנישואין שמח יוסף בנישואיו, ובזמן לידת אפרים ומנשה שמח בלידתם, למרות שיתכן שגם יוסף ידע שעתידים לצאת מהם רשעים.זאת אנו למדים באופן הבא:

רש"י על הפסוק :"ויתעצב אל ליבו" (בראשית ו, ה) מבאר:" מעשה בגוי אחד ששאל את רבי יהושע בן קרחה. אמר לו אין אתם מודים שהקב"ה רואה את הנולד? אמר לו הן. אמר לו והא כתיב ויתעצב אל לבו? אמר לו נולד לך בן זכר מימיך? אמר לו הן. אמר לו ומה עשית? אמר לו שמחתי ושימחתי את הכל. אמר לו ולא היית יודע שסופו למות? אמר לו בשעת חדותא חדותא, בשעת אבלא אבלא. אמר לו: כך מעשה הקב"ה, אף על פי שגלוי לפניו שסופן לחטוא ולאבדן לא נמנע מלברואן, בשביל הצדיקים העתידים לעמוד מהם."

כך אמר יוסף לאביו: אל תחשוב עכשיו על העתיד הרע; בשעת אבלא אבלא; עכשיו היא שעת שמחה, ובשעת חדותא חדותא: עכשיו הם צדיקים – ברך אותם; והכתובה הייתה זכר לשמחת החתונה וזכר לכך שבשעת שמחה שימחה, ובשעת אבל אבל.

כשיעקב בא לברך את מנשה ואפרים, לא הצליח לברך אותם, כי הברכות של יעקב היו ברכות שנאמרו לו ברוח הקודש, וכדי שתשרה רוח הקודש צריך שקט ושלווה פנימיים, וברגע שיעקב ראה שיצאו מאפרים ומנשה רשעים, סרה ממנו השלווה ולא היה יכול לברכם.

לפיכך הראה לו יוסף את השטרות שידע שהם בניו כדת משה וישראל, והתפלל שהצגת השטרות בפני יעקב תזכיר לו את מידת הביטחון בה', שהקב"ה יסדר הדברים לעתיד לבוא, ותזכיר ליעקב שבשעת חדותא חדותא ובשעת אבלא אבלא ושעכשיו שעת חדותא, כך שתשוב לו שלוות נפשו ויזכה לרוח הקודש הנדרשת לברכה.

שבת שלום,
אודי כהן
חבר המכון הגבוה לתורה, אוניברסיטת בר אילן
Udi6519@gmail.com