בס"ד
מצאים אנו בעיצומה של החטיבה הגדולה ביותר בספר בראשית, החטיבה שיוסף עומד במרכזה – ממכירת יוסף בפרשת וישב, ועד מותו, בפסוק האחרון של פרשת "ויחי", החותמת את ספר בראשית.
פרשתינו מתארת כיצד יוסף פותר את חלומות פרעה מלך מצרים, מתמנה להיות המשביר של מצרים ואגב כך, נותן אוכל לאחיו ואף מתנכר אליהם. לבסוף, ירידת בנימין למצרים ועלילת הגביע.
את הזרקור הפעם נפנה להתנהגותו המתמיהה לכאורה של יוסף.
"וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם וידבר איתם קשות ויאמר אליהם מאין באתם ויאמרו מארץ כנען לשבור אוכל" [בראשית מב, ז]... "ויצו את אשר על ביתו לאמור מלא את אמתחת האנשים אוכל...ואת גביעי גביע הכסף תשים בפי אמתחת הקטון [בראשית מד,א-ב]
שאלות מרכזיות בפנינו:
1 ) ויתנכר אליהם". כבר הרמב"ן תמה, והוא לא היחיד: מדוע עשה כך יוסף לאחיו? מדוע התנכר אליהם והעמיד אותם במצב כה קשה? ואם חשב כי הם ראויים לעונש על חטאם כלפיו, מדוע לא חשש לעבור על איסור "לא תיקום ולא תיטור"?
2) האם לא היה בידו של המשנה למלך מצרים לשלוח שליח לאביו ולבשר לו על הצלת בנו, לפני שיעברו שבע שנות שובע ושנתיים רעב?
3) מהי העלילה התמוהה הזו, שיוסף מלביש על אחיו כאשר הוא מצווה את אנשי ביתו להחביא בתרמילו של בנימין גביע ואז מצווה את משרתיו לרדוף אחרי האחים?!
הרמב"ן משיב שיוסף עשה זאת, כדי שיתקיימו חלומותיו.
אולם, בעל הכלי יקר,[ רבינו אפרים מלונטשיץ] שולל הסבר זה, באומרו: אם ירצה ה' בקיומם, המה יתקיימו בעצמם ויוסף מה פעל!?
במהלך מבריק הוא מבאר כי "יוסף לא גלה לאביו כי הוא חי, לפי שחשב שאם הקב"ה לא גלה לו, הרי שהוא חפץ בצערו במשך כ"ב שנה". מדוע? מידה כנגד מידה. דהיינו כנגד הימים שיעקב לא קיים מצוות כיבוד אביו, ואחרי שנשלמו, אז נתוודע יוסף אל אחיו. כל עניין הניכור לאחיו הוא כדי למרק את עוונם הגדול מנשוא: עוון המכירה.
הסברו של בעל הכלי יקר "מתלבש" היטב על המאורעות בפרשה. מירוק העוון על ידי מידה כנגד מידה:
• כאשר יוסף, בפרשה הקודמת בא דותינה [מקום מסוים] חשבו האחים אותו למרגל. ואילו בפרשתינו נכנסו האחים, דרך עשרה שערי העיר לראות "ערוות הארץ" [ב-ט].כי כל מרגל הולך ומסבב את כל העיר לראות מהיכן היא נוחה להיכבש. ובזה נתמרק העוון שחשבו את יוסף למרגל.
•כנגד השלכת יוסף לבור: "ויאסוף אותם אל משמר שלושת ימים" [מב-ז] ופירש רש"י: בית האסורים. כמו שכתוב אצל יוסף:"ויתנהו אל בית הסוהר". לפיכך לקח מאיתם את שמעון כי הוא השליכו לבור.
•עלילת הגביע, הייתה כדי שעל ידו יהיו בחשש עבדות. כמו שפסקו על עצמם "הננו עבדים לאדוני" [מד,טז], כי בזה יתמרק העוון שמכרו את יוסף לעבד.
• ואף הפרט השולי לכאורה, כאשר הישמעאלים נושאים באמתחתם:"נכאת, צרי ולוט" מביאים האחים, בציווי של יעקב מנחה מ"זמרת הארץ" . יעקב חותם את דבריו:"ואל שדי ייתן לכם רחמים". כי בזה יתמרק העוון שלא נתנו רחמים לאחיהם בהתחננו אליו.
נמצאנו למדים, כי לא רגשי נקם הנחו את יוסף הצדיק. מי ששומע את אחיו מאשימים את עצמם על מכירת אחיהם, ובוכה בצד - אינו אדם אחוז רגשי משטמה וכעס על מה שארע לו לפני עשרים שנה.
מוכרחים אנו לומר שמחשבה גדולה הייתה בלבו, מחשבת תיקון.
וכבר כתב הרמב"ם בהלכות תשובה, איזו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכישלון כוח.
כאשר עמדו האחים בגבורה מול האיום למכור את בנימין לעבד, מבלי לוותר - הבין יוסף כי שבו בתשובה שלמה.
שבת שלום וחודש טוב ומבורך,
אודי כהן
חבר המכון הגבוה לתורה, אונ' בר-אילן
מייל : udi6519@gmail.com
הגב עם ציטוט