איש זקן ישב בצד הדרך ומכר אבטיחים.
השלט עם המחיר היה פשוט וברור:

אחד ב-3 דולר, שלושה ב-10 דולר.

בחור צעיר ניגש, דפק על כמה אבטיחים,
בחר אחד ומסר למוכר 3 דולר עבור אחד.

הזקן לקח את הכסף ואמר תודה.

האיש הצעיר חייך חיוך ערמומי, ואז קנה עוד אבטיח.
ואחר כך עוד אחד. בכל פעם, הוא שילם 3 דולר.

כשהלך משם, הוא צחקק, מנענע בראשו.
"היי איש זקן, קניתי ממך שלושה אבטיחים
ב-9 דולר במקום ב-10 דולר! נראה לי
שעסקים זה לא בדיוק הצד החזק שלך."

האיש הזקן צפה בו מתרחק.
זה לא היה הלקוח הראשון שעשה כך.
רבים עשו כך לפניו.
הוא חייך, מוחה כף בהנאה.

"אנשים מצחיקים," הוא מלמל כאילו לעצמו.
"הם פשוט ממשיכים לקנות שלושה אבטיחים,
כל אחד בנפרד, וחושבים שכך הם מערימים עליי.
שרק ימשיכו 'לסדר' אותי כך!
עד הערב הערמה הזאת תתחסל

הטקסט הופיע אצל "סיפור חיים"
תרגום מאנגלית לעברית - חמדה גלעד©

ואני אוסיף -
הסיפור הזה גרם לי לחייך
א - איזה טריק שיווקי גאוני
ב - לפעמים, כדי להוציא לאחר עין -
אנשים מוכנים להוציא לעצמם שתי עיניים.
ג - איפה הם ישימו שלושה אבטיחים?

ולשאלה ג יש לי תשובה עם סיפור.

בילדותי, בקריות (אגב נולדתי בירושלים הבירה)

המוכר היה מגיע משכונת תמרה או שפרעם
והיה רכוב על עגלתו ובסוף היום
אם היו נשארים לו אבטיחים הוא היה נעצר ליד ביתנו
ואמי ז"ל הייתה לוקחת ממנו את כול האבטיחים שנותרו

אז איפה מאחסנים 20-30 אבטיחים?
מתחת למיטות.

המיטות אז היו פשוטות כאלו, ארבע רגליים
ומעליהן משטח למזרון, אולי מה שקוראים
מיטת סוכנות. בקיצור, מתחת לכל מיטה
היה הרבה מקום פנוי. וגם היה חשוך כזה,
כי אמרו שזה מאריך את חיי האבטיח.




עם סיכת ראש שחורה שכמעט כל הילדות והאימהות
השתמשו בה באותם ימים, נהגנו לחרוט את שמנו
על קליפת האבטיח. ניסינו גם לצייר לבבות עקומים
או שרבוטים אחרים, העיקר שידעו שזה האבטיח שלנו.

ככל שהתקדמה העונה, הלך המלאי והתדלדל.
אבל נראה לי שאנחנו המשפחה שהאריכה הכי
הרבה את עונת האבטיחים, המשכנו לאכול
אותם גם כשכבר מזמן נגמרו האבטיחים בשוק.

אבל מה, כשהם נגמרו, היה לנו קל יותר לשטוף
את החדרים! עם הרבה מים, לא 'להעביר סמרטוט'
סתם כמו שנהוג היום בהרבה בתים.
ואמי התעקשה שנלמד לעשות ספונג'ה כמו שצריך,
כולל מתחת למיטות. היא עמדה לפקח עלינו השטיפה
שנהגנו לעשות יום יום הייתה האמצעי לקרר את הבית
כשאנחנו מגלגלים את האבטיחים מתחת לכל מיטה,
שוטפים, מחכים שיתייבש ואז מגלגלים אותם חזרה.
אחחחח איזה טעם היה לאבטיחים ההם.

כשחתכנו אותם, אבא שלי - עם חיוך ענק - היה משתדל
לא לקלקל את החריטות שלנו ולתת לנו פלח שעליו
חרוט שמנו או הלב שציירנו.

וכמובן, חס וחלילה לבלוע גרעינים או לזרוק אותם!
הגרעינים אז היו גדולים, בהירים, לא כמו השחורים
הקטנטנים והמהונדסים של ימינו.
ואמי הייתה שוטפת אותם, פורסת על מפית בד
ומפזרת עליהם מלח
ומייבשת בשמש. זה היה מיועד לקלייה במחבת,
ולא נודע כטעם ההוא.

וואו, סליחה שנסחפתי כך למחוזות הנוסטלגיה
בגלל סיפור קטן על חוכמתו של מוכר האבטיחים