אמש, אחרי משמרת ארוכה, הגעתי לכתובת וצפרתי פעמיים. לא היה מענה. כנסיעה אחרונה בערב, כמעט נסעתי משם. אבל במקום זה, חניתי, יצאתי ודפקתי על הדלת.
קול עדין של אישה זקנה נשמע:
"רגע אחד…"
שמעתי צעדים איטיים לפני שהדלת נפתחה בחריקה. שם היא עמדה – קטנה, עם שמלה פרחונית פשוטה וכובע מסתורי כמו מסרטי שנות ה-40. לידה, מזוודה קטנה. החדר נראה נטוש: רהיטים מכוסים, קירות חשופים וקופסת תמונות ישנות בפינה
.
"תוכל לעזור לי עם המזוודה?" היא שאלה.
הרמתי אותה בלי לחשוב פעמיים ועזרתי לה למכונית. היא אחזה בזרועי ותודה לי שוב ושוב.
"זה שום דבר," חייכתי. "אני מתייחס לנוסעים שלי כמו לאימא שלי."
"צעיר כל כך נחמד," היא מלמלה כשישבנו במונית.
כשבהיתי לאחור, היא שאלה בשקט:
"תוכל לקחת אותי במרכז העיר?"
"זה לא הדרך הכי מהירה," הודיתי.
"לא אכפת לי," היא אמרה בעדינות.
"אני בדרך לבית אבות… ויש לי את כל הזמן בעולם."
במראה ראיתי דמעות בעיניה.
"המשפחה שלי עזבה אותי לפני שנים," היא לחשה.
"הרופא אמר שאין לי עוד הרבה זמן."
כיביתי את המונה ושאלתי:
"לאן תרצי ללכת?"
בשעתיים הבאות טיילנו בזיכרונות העיר:
הבניין שבו עבדה כמפעילת מעלית.
השכונה שבה היא ובעלה הקימו את ביתם הראשון.
אולם הריקודים הישן שבו למדה לרקוד ולס ככלה צעירה.
לפעמים היא ביקשה לעצור מול רחוב או דלת ופשוט הסתכלה, עיניים מלאות סיפורים.
לבסוף, היא נאנחה:
"אני עייפה עכשיו… כדאי שנלך."
הגענו לבניין נמוך עם מרפסת קטנה. שני עובדים יצאו לקבל אותה – כבר ציפו לה. פרקתי את המזוודה, עזרתי לה לכיסא גלגלים, ובעודה מסתכלת עליי:
"כמה אני חייבת לך?" היא שאלה, מחפשת בתיק.
"שום דבר," עניתי.
"אבל יש לך משפחה לפרנס…"
"יש לי עוד נסיעות לתת," חייכתי.
בלי לחשוב הרבה, התכופפתי וחבקתי אותה. היא אחזה חזק.
"נתת לי רגע של אושר," היא לחשה. "תודה, בני."
באותו לילה לא לקחתי נסיעות נוספות. נסעתי סתם, מלא מחשבות, מהרהר במה שהיה.
מה אם הייתי עובר את הדלת שלה? או מצפצף שוב ונוסע?
בחיים אנחנו רודפים אחרי הישגים גדולים – אבל לפעמים הרגעים הכי גדולים מסתתרים במחוות הקטנות. דפיקה פשוטה, מטריה משותפת, אוזן קשבת – אלה יכולים להיות הרגעים שמשנים הכול.
הגב עם ציטוט