הסיבה האמתית שלנשים לוקח כל כך
הרבה זמן בשירותים ציבוריים...
את יוצאת לקניות. פתאום,
הטבע קורא. בדחיפות.
את מבחינה בשלט של
השירותים, ממהרת אליו,
וכמובן - יש תור.
תור ארוך. רק של נשים.
את מחכה... ומחכה... ומחכה.
לבסוף, דלת של תא נפתחת
ואת קופצת פנימה כאילו זה
קו הסיום של מרתון!
הדלת לא נסגרת כמו שצריך,
אבל עברת את נקודת האכפתיות.
אין וו לתלות את התיק,
אז את כורכת אותו סביב הצוואר
כמו תיירת אופנתית.
את מורידה את המכנסיים,
מייצבת את תנוחת ה'ריחוף'
ומקווה לטוב.
הירכיים שלך מתחילות לרעוד.
לא תרגלת כריעות כבר כך וכך זמן.
.... בעצם אף פעם לא.
את מציצה הצידה - אין נייר טואלט.
אפילו לא מלבן נייר אחד.
את נזכרת בטישו הבודד שנדמה
לך שיש בתיק שלך.
את מגששת אחריו תוך כדי ניסיון
לא ליפול, לא לחנוק את עצמך עם
הרצועה על הצוואר, ולא להפיל את
התיק שלך לתוך משהו חשוד.
מצאת את הטישו בגודל של בול דואר,
אבל זה יצטרך להספיק.
ואז - בום! מישהו מנסה לפתוח
את הדלת שלך.
הדלת - זוכרים שהיא לא נסגרה? -
מתנדנדת לרווחה,
דוחפת את התיק שלך קדימה,
ואת נופלת.
ישר על המושב.
המושב הרטוב.
המושב עם הרטיבות המסתורית
לפני שאת מספיקה לצרוח,
ההדחה האוטומטית נכנסת לפעולה,
מרססת את גבך כמו מכונת שטיפה בלחץ.
מים מטפטפים במורד הרגליים,
לתוך הנעליים,
והנשמה שלך עוזבת את גופך לרגע.
את קמה, חצי ספוגה, חצי מובסת,
ומשתמשת בעטיפת מסטיק מקומטת
כדי "לייבש" את עצמך.
את מנסה לשטוף ידיים,
אבל חיישני הכיור מתעלמים ממך
כמו כל נציג שירות לקוחות אי פעם.
לבסוף את יורקת על הידיים ומלטפת
אותן עם מייבש אוויר שלא עובד.
כשאת יוצאת, אישה נחמדה מצביעה
על הנעל שלך:
"יש לך נייר טואלט דבוק אליה."
ברור שכן. אותו נייר טואלט שהיית צריכה
כל כך לפני חמש דקות.
בעלך מחכה לך בחוץ, נראה רענן ונקי.
"מה לקח לך כל כך הרבה זמן?"
את נועצת מבט בעיניו ואומרת:
"אל תשאל. פשוט אל."
זה מוקדש לכל אישה שאי פעם
שרדה שירותים ציבוריים.
עכשיו את יודעת למה כדאי ללכת בזוגות:
אחת מחזיקה את הדלת.
אחת מחזיקה את התיק.
ושתיכן עוצרות את הדמעות.
אם חווית את זה - שתפי עם
חברת השירותים שלך.
כי אם לא היינו צוחקות... היינו בוכות.
ואתם הגברים, פטורים מלקרוא
הגב עם ציטוט