במיתולוגיה היוונית מסופר כי הרקולס,
גיבור העלילות רב העוצמה, צעד בשביל
צר ומתפתל באחת מדרכי הארץ, כאשר
לפתע נגלה לפניו יצור מוזר ומפחיד שנעמד
בדרכו בצורה מאיימת.

ללא היסוס, הרקולס הרים את האלה שלו
והיכה ביצור בכל כוחו.
לאחר מכן הוא המשיך בדרכו.

אך לא חלף זמן רב, ולהפתעתו של הרקולס,
שב והופיע לפניו אותו יצור ממש, אלא שהפעם
הוא היה גדול פי שלושה.

חמתו של הרקולס בערה בו.
שוב הוא הניף את אלתו, והיכה והיכה.
אך בכל פעם שהיכה, גדל היצור עוד ועוד,
עד שנעשה עצום ממדים.
בכל חבטה הוא הלך והתנפח, כאילו שואב
את כוחו מן הזעם שניתך עליו.
פעם אחר פעם ניסה הרקולס להכניע אותו,
אך לשווא. עד שלבסוף הוא עמד מול חומה
חיה ואימתנית שחסמה כל אפשרות למעבר.

עוד הוא עומד ככה אובד עצות מול המפלצת
המתעצמת וחושב איך להמשיך, הופיעה לפתע
אלת החכמה אתנה, ובקולה הרגוע אמרה לו:

“עצור, הרקולס. דע לך כי לא תוכל לגבור על
היצור הזה בכוח הזרוע. שמו של היצור הוא
"מריבה" (ביוונית: ἔρις, אריס), והוא ניזון
מעצם המאבק איתו. כל מכה וכל ניסיון
להכניעו רק יזינו אותו ויעצימו את כוחו.
אבל אם רק תניח לו, תסב ממנו את מבטך
ותפסיק להילחם, תראה כיצד הוא יקטן,
ייחלש, ולבסוף ייעלם כליל, ויחזור להיות
כזה זעיר וחסר חשיבות כפי שהיה בהתחלה.”

וכך למד הרקולס שיש מאבקים שלא ניתן
לנצח אותם בעימות ישיר, אלא דווקא
בהתעלמות מהם.

הלקח הזה הועבר כמורשת ונחקק בזיכרון
של דורות רבים לאחר מכן.

ואני אוסיף שהלוואי שכולנו נרענן
את הזיכרון ונלמד מהניסיון של הרקולס
יש קרבות שאינם מסתיימים בניצחון,
אלא דווקא בוויתור.
עדיף להפעיל מוח ולא רק כוח.
ויש 'מפלצות' אשר כוחן איננו אלא
השתקפות של מלחמתנו בהן.