הני זובידה
היגרתי לישראל מעיראק בשנת 1971 ילד בן 5 שמגיע למדינה זרה עם זוג הורים. היינו משפחה משכילה אבא רואה חשבון ואמא מורה.
אמא שלטה בערבית ואנגלית על בורין ואבא ערבית וקצת אנגלית. אני מיד התערבבתי. ערבית ואנגלית בבית - וברחוב למדתי עברית. כסף לא היה, והלבוש היה מכנסיים קצרים של אתא, קיבלתי יד שנייה, וגופיית סבא לבנה עם סנדליים תנכיות או נעלי גביע של המגפר! מה שנקרא פשינסטה על מלא.
אחרי חצי שנה בגן, סיוט מתמשך, עברתי לבית ספר יד לבנים שבפתח תקווה (עוד סיוט מתמשך של שש שנים).
בזמנו הייתה הפסקת אוכל בשעה 10:30, אם אני לא טועה, חובה הייתה להביא מפית מהבית, להוציא את האוכל שלך על המפית לשים ידיים על השולחן, המורה עברה לראות שהידיים נקיות, אם לא שולחים לשטוף, המורה הייתה אומרת בתאבון ילדים "כולנו" היינו עונים בתאבון המורה (חלקנו היו אומרים זקנבוט המורה...ככה סיפרו לי) ומתחילים לאכול.
לנו כסף לא היה, אז אמא הייתה שולחת את אבא לקנות לחם שחור או לחמניות, נקניק ובלו בנד שמה הכול מסדרת והופה יש ארוחת צהרים.
שנאתי את הכריך הזה!
יום אחד, לא יודע מאיפה, באתי הביתה ועשיתי סצנת המוות, טנטרום של ילד בכתה א, מה את נותנת לי את הסנדוויצ׳ים האלו, זה מגעיל, כולם צוחקים עלי נמאס לי!
אמא שלי הנהדרת הסתכלה - ושאלה: או קי הני, מה הילדים האחרים מביאים לבית הספר?
עניתי: לחמניה עם שוקולד ושקדי מרק! (לא יודע מאיפה הבאתי את זה! אני לא אוהב שוקולד ושקדי מרק רק שמעתי על זה בחיים לא טעמתי!)
אמא שלי ענתה: אין בעיה מחר לחמניה עם שוקולד ושקדי מרק!
אבא שלי קם בארבע בבוקר ירד למכולת של סמי ומוריס בשכונה, הביא שתי לחמניות, שקית שקדי מרק ושוקולד למריחה!
אמא שלי עשתה בדיוק כמו שאמרתי, חצתה את הלחמניה רוקנה את החלק העליון מהבצק מרחה שכבה עבה של שוקולד על החלק התחתון מילאה את החלק העליון בשקדי מרק והופה יש כריך.
אני התעוררתי בבוקר אחרי שהורי עזבו לעבודה העמסתי את הכריך ויצאתי שמח וטוב לב לבית הספר.
מגיעה שעת הארוחה, מוציאים כריכים, שמים על מפית, בתאבון ילדים זקנבוט המורה, והני פותח את הכריך נותן ביס ופיצוץ אטומי! שקדי מרק עפים לי מהפה לכל מקום שוקולד זורם לי על הלחי, חגיגה בחום וצהוב!
המורה מביטה ולא אומרת כלום.
מסיימים לאכול יש הפסקה גדולה - לשחרר אנרגיה, כולם רצים לצאת המורה אומרת לי הני תישאר רגע. אני עומד הרגליים קופצות - תני לצאת החוצה!
כולם יוצאים היא סוגרת את דלת הכתה ואומרת - תגיד הני מה היה לך בכריך היום?
שוקולד ושקדי מרק - אני עונה.
מה? היא מתפלצת...
אני בלי להתבלבל אומר - תשמעי אנחנו עיראקים אני נולדתי שם ובאתי לכאן לפני שנה ככה זה אצלנו! מה את רוצה שכולנו נאכל את הנקניק המסריח הזה שאת אוהבת?
המורה הופכת ללבנה, דממה - טוב היא ואמרת. אין בעיה בתאבון.
אני ככה חודש תוקע לי כריך עם שוקולד ושקדי מרק והמורה מתעוותת.
מה שלא ידעתי הוא שיש כזה דבר שנקרא אסיפת הורים!
אני מקבל פתק שאמא ואבא או אחד מהם חייבים להגיע. אני הולך הביתה לא חושב על הנורא ביותר - ונותן את הפתק לאמא.
אמא אומרת הני עיוני בטח שאבוא!
וככה אנחנו הולכים יחד לאסיפת הורים.
המורה מספרת שאני עדיין מסתגל - מדבר קצת בערבית וקצת באנגלית אבל העברית שלי טובה מאוד למי שנמצא כאן בקושי שנה..ואני כבר בעולם אחר אמא מבקשת ממנה לדבר יותר לאט או באנגלית - המורה לא מצליחה אז אני מתרגם, המורה מאוד מוקסמת מהפרא שמדבר אנגלית ככ יפה.
ואז כשהכול גמור ואני כבר מרגיש שנחלצתי המורה אומרת: הני תשאל את אמא מאיפה מגיע המנהג בעיראק של שוקולד ושקדי מרק? זה מאוד מסקרן אותי...
אני מחליף צבעים...אמא שלי קולטת, היא מבינה. היא מביטה בי, מחייכת זוקפת את הראש ואומרת למורה באנגלית - את יודעת בעיראק היו הרבה תרבויות, צרפתים, בריטים, רוסים ועוד כנראה שזה הערוב שהפך את הסנדויץ הזה לפופולרי אצלנו.
המורה נחנקת.
אני אומר בעברית - טוב נגמר? סלאמאת.
יאללה מאמא טאלי נרוח! (יאללה אמא בואי נלך!)
אמא ואני יוצאים לאויר ערב צונן - אני מחזיק לה את היד - והאישה הנפלאה הזו מביטה בי ואומרת - הני אם אתה רוצה משהו, תמיד תבקש בלי להגיד סיפורים, עלא עייני ועלא ראסי חביבי אלבי.
ואני ידעתי, שיש לי חברת אמת לכל החיים. ❤️
נ.ב. המשכתי לאכול שוקולד עם שקדי מרק בבית ספר וגם אחרי. עם השנים עברתי לחצי פיתה מלאת בכול הטוב הזה.
לימים הבנים שלי אוהד ועידו למדו על המעדן וגם עשו זאת בבית ספר ובמקומות אחרים - הפעם הם אמרו זו מסורת מבית זובידה - והם לא שיקרו. ❤️
הגב עם ציטוט