נעמי ישבה בשקט בסלון הקטן שלה,
אור אחר הצהריים הטיל צללים רכים
על הווילונות הדהויים.
היא בהתה בתמונות המשפחתיות שקישטו
את הקירות - תמונות של ימי הולדת, של
סיום לימודים ושל חגים, כל אחת מהן
תזכורת לחיים שבנתה.

ליבה כאב כשחשבה על ילדיה, דן ושרה.
הם היו מבוגרים עכשיו, עם משפחות משלהם,
אבל נראה שהם שכחו אותה ואת כל מה שהיא
עשתה למענם לאורך השנים.

נעמי גידלה את ילדיה לבדה לאחר שבעלה נפטר.
היא עבדה שעות ארוכות, לפעמים לקחה על עצמה
שתי עבודות רק כדי לוודא שיהיה להם את מה שהם
צריכים. היו לילות שבהם היא הלכה לישון בלי אוכל,
רק כדי שהם יוכלו לאכול מספיק.

היא מעולם לא התלוננה. היא הייתה חזקה.
אבל עכשיו, בגיל 78, נראה היה שהכוח שלה עזב אותה.

מהחדר הסמוך, נעמי יכלה לשמוע את קולו של דן.
זה היה כמעט בלחש, אבל ברור מספיק כדי שהיא
הצליחה להבין את המילים.

"בדקתי כבר כמה בתי אבות," אמר דן, קולו רגוע,
כאילו הוא משוחח על משהו פשוט, כמו מזג האוויר.
"המדינה מלאה בבתי אבות. יש כאלה פרטיים, אבל
המחיר שלהם בשמיים."

נשימתה של נעמי נעתקה בגרונה.
בית אבות? היא רכנה קרוב יותר, מנסה לשמוע עוד.
קולה של שרה בא בעקבותיו, חד יותר, כמו תמיד.

"מקומות ְּפרָטִיים?" היא לגלגה "אל תעז לחשוב על זה אפילו.
יש לי משכנתאות לשלם. או שאתה מתכוון לממן את זה?"

ידיה של נעמי התהדקו סביב זרועות הכיסא שלה.
הם מדברים עליה. היא כבר לא הייתה האימא שלהם.
היא הפכה לסתם נטל, בעיה שצריך לפתור.
היא לא נכללה בשיחה, היא רק מעצור בחייהם.

"כלומר, מה אנחנו אמורים לעשות?" המשיכה שרה.
"אני לא יכולה להרשות לעצמי לטפל בה, וגם אתה
לא יכול. יש לנו משפחות משלנו."

החזה של נעמי התכווץ, לבה כבד מרוב עצב.
הם לא דיברו אתה על התוכניות שלהם, לא שאלו
מה היא מרגישה. דמעות זלגו, אבל היא העיפה אותן.
תמיד הייתי חזקה, היא הזכירה לעצמה.
אהיה חזקה גם עכשיו.

השיחה הסתיימה, ודן ושרה עזבו את הבית בלי
לומר לה מילה.
באותו לילה, נעמי שכבה במיטה, עיניה בוהות בתקרה.
השינה לא באה. מחשבותיה המשיכו לחזור למילים
ששמעה. היא נטל. יקר מדי. היא נתנה להם הכול,
ועכשיו היא לא שווה כלום.

למחרת בבוקר, נעמי שמעה צעדים מתקרבים לחדרה.
דן נכנס פנימה, מתחמק מעיניה. פניו נראו מתוחים,
כאילו הוא מעכב משהו לא נעים שיש לו להגיד.

"אימא," הוא אמר בשקט. "הגיע הזמן לארוז."

"לארוז?" קולה של נעמי רעד. "לבית אבות?"

עיניו של דן הושפלו לרצפה. "כן," הוא מלמל. "הגיע הזמן."

בידיים רועדות נעמי הכניסה מספר פריטים
למזוודה הישנה שלה. קיפלה את מעט בגדיה והניחה
תמונות ישנות בין הבדים. הזיכרונות שלה, החיים שלה.

שרה הגיעה עם המכונית שלה כשנעמי ודן יצאו החוצה.
אף אחד לא דיבר הרבה כשהיא נכנסה למושב האחורי.
הנסיעה הייתה ארוכה ושקטה.
נעמי בהתה מבעד לחלון, רואה את העולם מטשטש.
היא לא בכתה. לא נותרו עוד דמעות.

לאחר מה שנראה כמו שעות, המכונית נעצרה.
נעמי מצמצה, מתעוררת מהנמנום שנקלעה אליו.
היא הביטה מהחלון והרגישה את ליבה דוהר.
אבל הם לא היו בבית אבות. הם היו מול בית קברות.

ילדיה דחקו בה לצאת ולהתלוות אליהם.
רגליה הרגישו חלשות כשיצאה מהמכונית.
"ילדים, אני עדיין בחיים!" היא קראה בעיניים
פעורות ובחוסר אמון.

שרה הלכה קדימה, פניה קרות ומרוחקות.
"קדימה, אימא," היא אמרה בחדות.
"אנחנו כאן מסיבה מסוימת."

הם נכנסו עמוק יותר לתוך בית הקברות.
הייתה צינה באוויר ונעמי רעדה במעילה הדק,
אבל זה היה כלום לעומת השקט הקפוא בינה
לבין ילדיה. היא יכלה לשמוע את חריקת החצץ
מתחת לנעליה, כל צעד כבד מבלבול ופחד.

שרה עצרה לפתע והצביעה על מצבה קטנה.
"שם," היא אמרה בקרירות, קולה בקושי לוחש.
עיניה של נעמי עקבו אחר ידה של בתה וקפאו.

המצבה הייתה ישנה, ​​שחוקה משנים של רוחות וגשם.
השם שנחצב באבן היה קלוש, אבל נעמי עדיין
הצליחה להבחין: אמילי, בת אהובה.
מתחת לשם נחרטו תאריך לידה ופטירה,
ממש היום, אבל לפני שנים רבות.

זה היה קברה של תינוקת - בת שהיא איבדה לפני
כל כך הרבה שנים. בת ששרה ודן מעולם לא ידעו עליה.

קולה של שרה חתך את הדממה, חד ומלא כעס.
"איך יכולת לא לספר לי?" היא נשפה בזעם,
"הייתה לי תאומה, והסתרת אותה ממני? כל הזמן הזה?"
ידיה של שרה קפוצות לאגרופים ופניה מעוותים מזעם.

לבה של נעמי הלם בחזה שלה, משקל הסוד שלה
התרסק עליה. "אני - לא רציתי לפגוע בך," היא גמגמה,
קולה רועד. "היית רק תינוקת. לא חשבתי..."

"לא חשבת?" קטעה אותה שרה, קולה עולה.
"לא חשבת שיש לי את הזכות לדעת?
כל החיים שלי, שמרת דברים הסתרת מאיתנו דברים.
לא פלא שדן ואני לא רוצים לטפל בך.
את משקרת לנו כבר שנים."

ברכיה של נעמי התכווצו, והיא הושיטה יד לתמיכה,
אצבעותיה מצחצחות את המשטח המחוספס של המצבה.

היא הסתירה את האמת כל כך הרבה זמן,
ניסתה להגן על ילדיה מהכאב של אובדן אחות.
שרה פסעה לאחור, זרועותיה שלובות.
"זו בדיוק הסיבה שאני לא יכולה לבטוח בך.
השקעת את כל חייך בשמירת סודות מאתנו.
ועכשיו את מצפה שנדאג לך? תשכחי מזה!"

נעמי פתחה את פיה לדבר, אבל המילים לא באו.
היא חשבה שהיא מגינה עליהם.
במקום זאת, היא איבדה אותם.
החרטה אכלה אותה.

"תחזרי לרכב," אמרה שרה, קולה קר. "סיימנו כאן."

הם נסעו בשתיקה, האווירה במכונית דמתה לדקירות סכין.
כאשר המכונית עצרה לבסוף, נעמי הרימה את מבטה וראתה
מולה בניין רעוע. הצבע התקלף והחלונות היו שבורים.
המקום נראה יותר כמו חורבה להריסה מאשר בית אבות.
ליבה שקע.

בפנים, ריח של אוויר מעופש פגש את אפה.
הקירות היו מוכתמים וסדוקים, הרהיטים ישנים ובלויים.
האחות שקיבלה את פניהם אפילו לא חייכה.
ככה זה במוסדות ציבוריים, העליבות שלטה בכל.

דן ושרה מסרו את הניירת שלה במהירות,
ונחפזו לעזוב. כמו מפקידים חבילה בשמירת חפצים.
נעמי עמדה שם, המזוודה שלה לרגליה, והרגישה
נטושה לחלוטין. החדר שקיבלה היה קטן, המיטה
נוקשה והחלון היחיד קטן מכדי להכניס מספיק אור.
היא ישבה על קצה המיטה, ידיה רועדות.
חייה הצטמצמו לכדי כך - הושארו במקום שכוח אל,
בדיוק כפי שהיא הרגישה שכוחת אל מבפנים.

ואז, דפיקה בדלת הבהילה אותה.
היא הרימה את מבטה כשהדלת נפתחה.

"סַבתָא?" קול מוכר מילא את החדר.
נעמי מצמצה, לבה דוהר כשנכדתה, נטלי,
עמדה בפתח, חסרת נשימה.

"נטלי?" נעמי לחשה ברעד.

"באתי ברגע שגיליתי," אמרה נטלי ומיהרה
לחבק את סבתא. "אני לא מאמינה שהם השאירו
אותך כאן. בבקשה, אפילו אל תתחילי לפרוק.
בואי לגור איתי. אין לי הרבה להציע, אבל יש
לי חדר פנוי, ואני רוצה שתהיי איתי."

עיניה של נעמי התמלאו בדמעות,
אבל הפעם הן לא נבעו מעצב.
כל כך הרבה זמן עבר מאז שמישהו גילה
כלפיה טוב לב ואהבה.
היא לא יכלה לעצור את הדמעות יותר.

כמה שבועות לאחר מכן, דן ושרה הופיעו
בביתה של נטלי, מעמידים פנים שהם דואגים
לשלומה של אימם. אבל לכולם היה ברור
שהעניין הפתאומי שלהם היה קשור יותר
לירושה מאשר לקשרי משפחה.
הם לא נגעו בנושא ישירות, אז נעמי עשתה
זאת במקומם. אחרי הכול היא המבוגר האחראי.

היא סיפרה להם כמה היא סוף סוף מאושרת
לא להיות לבד, לא להיות למעמסה,
והכי חשוב - להרגיש בבית.

"נכדתי האהובה מטפלת בי באהבה, ואני
עוזרת כאן ככל שאני יכולה. נטלי תהיה
היורשת הבלעדית שלי, היחידה שמגיע לה."