שלום,
ברצוני להביא בפניכם ציטוט מדוייק של פרק קצר שנכתב כולו ע"י מר פייר פאולין מייסד אקרופוליס החדשה בישראל. (אינני מפרסם, ואינני חבר באירגון זה).
תלמיד הוא מי שמחפש את האור. תלמיד הוא יצור חופשי לגמרי. תלמיד הוא זה שגילה את קול הדממה שלו, ושמע את דברו.
חשוב הרבה יותר להיות תלמיד מאשר להיות מורה, משום שמורה הוא בראש ובראשונה תלמיד. הדבר דומה לשני שלבי הנשימה. התלמיד הוא השאיפה, מעשה השילוב, מעשה האימוץ של החכמה והידע. המורה הוא הנשיפה, היכולת להוציא החוצה את הניסיון הפנימי. ברור כי על מנת "לנשוף" אוויר צריך קודם "לשאוף" אותו. כך המורה הוא קודם כל תלמיד והוא ממשיך להיות תלמיד. בדומה למחזור הנשימה, זה אינו דבר שדי לעשותו פעם אחת. אם נפסיק לנשום, ימות גופינו הפיזי ואיתו האפשרות להביע את עצמינו במישור הזה. אם אנו חדלים להיות תלמידים, משהו דק מאוד והרבה יותר חשוב נרדם בנו: המשמעות העמוקה של הגלגול שלנו, היא ההולכת ומתפוגגת.
זו הסיבה שחכם קדום אמר: "אל תחפש את המורה, חפש את התלמיד. כאשר תמצא את התלמיד, המורה יגיע."
מדובר כאן בלקח חשוב שבדרך כלל איננו מובן כהלכה. על כן, נתעכב עליו מעט כדי להבין את משמעותו של משפט זה.
אלה החשים את הצורך להתחיל ללכת בדרך ההתפתחות של המודעות, כי בכך מדובר, מתחילים בזה שהם מתחילים לחפש מורה. הם אינם יודעים כלל, איפה לחפשו, או כיצד לזהותו.
הם מדמיינים לעצמם כי המורה צריך להיות אדם ללא פגם, או, על כל פנים, ללא הפגמים המוכרים להם עצמם. מעל הכל, הם חושבים, תפקידו של המורה הוא לאחוז בידם וללוות אותם לאורך כל הדרך, כשהוא עוזר להם להמנע ממכשולים ומטעויות בחיים. על פי דעתם המורה הוא מעין כלי עזר, שיוביל אותם מהר ומעל הכל ללא ייסורים למצב של פריחה רוחנית.
למרבית המזל, אין הדברים כך כלל וכלל. אלו אשליות. מדוע "למרבית המזל"? הטעות הגדולה ביותר, שמורה יכול לעשות, היא בכך שיפריע לנשמה המחפשת את ההארה, להתנסות בעצמה, לקבל את החלטותיה בעצמה, לשגות, ליפול, ולקום מחדש. למעשה, מי שעושה טעות זאת איננו ראוי כלל להקרא מורה.
תכליתו של כל תלמיד היא להגיע לעצמאות, כלומר, לכך שיהיה מסוגל להבחין בין הצדק ובין אי הצדק, בין הטוב לרע, בין המציאות האחת והיחידה ובין האשליות הרבות מספור, הזרועות לאורכה של הדרך. זאת, על מנת שיוכל לממש את בחירתו, ולחיות על פי דרך הצדק.
ואולם, על מנת שהתלמיד יוכל להבחין, הוא זקוק להתנסות קרובה במלכודות ובטעויות אפשריות. עליו "לעבור שם" בעצמו, ליפול, להכשל, לטעות: זהו המחיר שעלינו לשלם, על מנת שנוכל לעמוד מאוחר יותר על שגיאות אלה.
המשתוקק להתקדם כשהוא אוחז בידו של אדם אחר, המונע ממנו את הכאב ואת ייסורי החיים, מחפש מורה גרוע ולא ימצא את הנכון. רק מי שמקבל את אפשרות הניסוי, התעייה והתיקון, זה המעז, המתקדם באפלת הבלתי הנודע, למרות הפחד והספק, ימצא את המורה האמיתי בקצה המנהרה.
"חפש את התלמיד", פירושו להוכיח כי יש בנו תכונות מעין אלה, כלומר שאנחנו מסוגלים לפעול ולחשוב כתלמיד… ואז "המורה יגיע", כי רק אנחנו נהיה מסוגלים לזהותו.
הגב עם ציטוט