פעם אחת היה אי שבו התגוררו כל הרגשות: שמחה, עצב, ידע, וכל השאר, כולל אהבה.
יום אחד הגיעה הודעה לרגשות שהאי עומד לשקוע. כולם תיקנו את הסירות שלהם ועזבו את האי.
האהבה הייתה היחידה שנשארה
האהבה רצתה להיות עד הרגע האחרון האפשרי
וכשהאי כבר כמעט שקע לגמרי, האהבה החליטה לבקש עזרה.
העושר עבר ליד האהבה בסירתו הגדולה
האהבה שאלה,
"עושר, האם תוכל לקחת אותי אתך?" העושר ענה, "לא, אינני יכול. יש כסף וזהב רב
בסירה. אין מקום בשבילך כאן."
האהבה החליטה לבקש מהגאווה אשר עברה גם היא בספינה יפיפיה
"גאווה, בבקשה עזרי לי!" "אינני יכולה לעזור לך, אהבה. כולך רטובה וזה עלול להזיק
לסירה שלי", ענתה הגאווה.
העצב היה אף הוא קרוב אז האהבה בקשה את עזרתו, "עצב, הרשה לי ללכת ביחד אתך."
"הו… אהבה, אני כל כך עצוב שעלי להיות לבדי!"
האושר חלף אף הוא על פני האהבה אך הוא היה כל כך מאושר עד שאפילו לא שמע את האהבה
קוראת לו בבקשת עזרה
לפתע נשמע קול, "בואי אהבה, אני אקח אותך." היה זה ישיש.
האהבה הרגישה כל כך מבורכת ומאושרת עד שהיא שכחה אפילו לשאול את הישיש לשמו.
כשהגיעו ליבשה, הישיש הלך לדרכו.
האהבה הבינה עד כמה גדול חובה לישיש,
ושאלה את הידע, ישיש אחר, "מי עזר לי?"
"היה זה הזמן", ענה ידע.
"זמן?" שאלה האהבה.
"אך מדוע הזמן עזר לי?"
הידע חייך ובחכמתו העמוקה ענה,
"בגלל שרק הזמן מסוגל להבין עד כמה נפלאה היא האהבה".
loveboat.jpg
הגב עם ציטוט