מריה גוואדלופה גרה יחד עם אמא, בדירה קטנה בשדרה החמישית בניו יורק. מריה לא היתה צעירה ולא היתה מבוגרת, לא נמוכה ולא גבוהה, היא לא היתה שמנה ולא רזה, לא מכוערת ולא יפה, לא חכמה ולא טיפשה מריה היתה בחורה ממוצעת. מריה עבדה בתור פקידה זוטרה בתפקיד מאוד מאוד קטן בחברה גדולה וחייה היו אפורים,שגרתיים משעממם.היו אנשים מעטים בעבודתה ששמו לב אליה ולקיומה וכולם גם חשבו שהיא אפורה ומשעממת.
בוקר אחד בדרך לעבודה מריה ראתה חנות כובעים חדשה שנפתחה ברחוב.זיק של סקרנות ושובבות מאלו שהיו תוקפים אותה בילדותה נעור בה פתאום והיא צעדה אל תוך החנות,בחנות היו באותו העת ילדה קטנה ואמה שבאו לבחור כובע לילדה, קונה נוספת שחיפשה כובע לעצמה והמוכרת.
מריה הסתובבה בחנות וניסתה בביישנות מספר כובעים עד שעינה צדה , בקצה המדף העליון כובע שמשךאת תשומת ליבה. אמא!! אמא!! תראי כמה יפה האישה עם הכובע הזה!! אמרה הילדה לאמה , האם הביטה , לא יכלה לעצורבעצמה נגשה למריה ואמרה, גבירתי הכובע פשוט הולם אותך, הקונה השנייה שמעה את הערת האם,הביטה גם היא ואמרה גברתי את נראת ממש יפה עם הכובע הזה הוא פשוט הולם אותך.
מריה ניגשה אל המראה הגדולה הביטה בדמותה המשתקפת ולראשונה בחייה הבוגרים מריה גוואדלופה אהבה איך שהיא נראית, אור ניצת בעיניה, חיוך שובב עלה על שפתיה והיא ניגשה לדלפק ושילמה עבור הכובע ויצאה לרחוב.
בחוץ נגלה לפניה עולם חדש, מעולם לפני כן היא לא שמה לב לצבעוניות הפרחים באדניות, או לתחושות האוויר הקריר הזורם בנחיריה,קולות המכוניות והמולת האנשים נשמעו לה הרמוניים כמו מוזיקה נעימה והיא ריחפה עם שיר מתרונן ליבה וצליל מנדולינה בליבה.
כשעברה על יד בית הקפה שהייתה עוברת כל בוקר לידו הבחינה בלקוחות הרגילים יושבים סביב שולחנותיהם הקבועים, אחד הצעירים היפים שבהם הסיר את עיניו מהעתון וקרא לעברה : היי דארלינג יקירה את נראת טוב האם את חדשה בסביבה? אפשר להזמין אותך לכוס קפה? מריה חייכה בביישנות והמשיכה ללכת בהילוך מרחף.
כשהגיעה לבניין המשרדים, פתח עבורה השוער את הדלת וברך אותה לבוקר טוב, מעולם לפני זה לא התייחס אליה, גם האנשים במעלית שאלו אותה לאיזה קומה היא צריכה ? ולחצו בשבילה על הכפתור.
האנשים במשרד כאילו הבחינו בה לראשונה, כולם ציינו את האור המנצנץ בעיניה והחמיאו לה כמה טוב היא נראית.מנהל המחלקה הגיע בזמן הפסקת הצהריים והזמין אותה בתירוץ שמזמן לא שוחח איתה לגבי הרגשתה בעבודה, למרבה ההפתעה שלה הוא ניסה להתחיל איתה בזמן הארוחה.
כשהסתיים יום העבודה הקסום החליטה מריה לשנות ממנהגה ולחזור הביתה במונית. היא לא הספיקה להרים את ידה ו-2 מוניות נעצרו היא נכנסה למונית הראשונה התיישבה בספסל האחורי חושבת לעצמה ובליבה על יומ המופלא ואיך השתנו חייה בזכות הכובע שקנתה.
כשהגיעה לבנין מגוריה עלתה בשמחה במדרגות וצלצלה בפעמון, אמא פתחה עבורה את הדלת ונשימתה נעתקה "מריה"!היא אמרה בהפתעה ...כמה טוב את נראית!!! יש אור בעיניך כמו בימים שהיית ילדה!
כן אמא אמרה מריה, זה הכול בזכות הכובע. האם הסתכלה בביתה ושאלה בפליאה , מריה איזה כובע? מריה הניחה את ידה על ראשה בעתה וגילתה כי הנורא שבחששותיה התגשם. הכובע ששינה את חייה לא היה על ראשה. וואי היא התמוטטה על הספה והחלה משחזרת בפאניקה את יומה, צעד אחר צעד. היא הייתה מוכרחה לגלות היכן אבד כובע הקסמים?
היא לא זכרה שהורידה את הכובע במונית היא לא זכרה שהורידה את כובע בזמן הפסקת צהריים, היא לא זכרה שהורידה את הכובע במשרד או במעלית או ברחוב....היא שחזרה את כניסתה לחנות את הרגע בו הבחינו עיניה בכובע המונח על המדף, את חבישתו על ראשה את ההתבוננות במראה את הליכתה לדלפק כדי לשלם עבורו והיא זכרה בבהירות מכאיבה כיצד הניחה את הכובע על יד הקופה כדי להוציא את ארנקה מהתיק וכיצד היא שכחה את הכובע מונח שם על הדלפק, כשיצאה אל הרחוב.
אוי אוי אוי מריה, ואוי אוי אוי לנו...לנו...אילו רק חשבנו כל הזמן שאנו יפים, חכמים ומוצלחים הרי כאלו היינו והרי כאלה אנחנו.
תודה לאל שיש ילדים קטנים שנותנים מחמאות ללא פחד אפילו לאנשים זרים. מי ייתן שגם אנו לא נתבייש להחמיא בכל הזדמנות שרק אפשר.
עכשיו תביטו במראה וחפשו את האור בעיניכם.
צאו ותתחילו לתרגל.
אילנה. |
הגב עם ציטוט