כולם נשא הרוח, כולם סחף האור,
שירה חדשה את בוקר חייהם הרנינה;
ואני, גוזל רך, נשתכחתי מלב
תחת כנפי השכינה.
בדד, בדד נישארתי, והשכינה אף היא
כנף ימינה השבורה על ראשי הרעידה.
ידע ליבי את ליבה: חרוד חרדה עלי,
על בנה, על יחידה.
כבר נתגרשה מכל הזוויות, רק עוד
פינת סתר שוממה וקטנה נישארה -
בית המדרש - ותתכס בצל, ואהי
עימה יחד בצרה.
וכשכלה לבבי לחלון, לאור,
וכשצר לי המקום מתחת לכנפה -
כבשה ראשה בכתפי, ודמעתה על דף גמרתי נטפה.
חרש בכתה עלי ותיתרפק עלי,
וכמו שכה בכנפה השבורה בעדי:
"כולם נשא הרוח, כולם פרחו להם,
ואוותר לבדי, לבדי..."
וכעין סיום של קינה עתיקה מאד,
וכעין תפילה, בקשה וחרדה כאחת,
שמעה אוזני בבכיה החרישית ההיא
ובדמעה ההיא הרותחת -
הגב עם ציטוט
