לו היה מישהו משקיף מן הצד על חיי בני האדם, הוא כנראה היה מתאר זאת כך:
הם מתעוררים בבוקר, מבזבזים 16-18 שעות בשימוש באובייקטים מסוימים כדי להפעיל אובייקטים אחרים, והולכים לישון.
כך מתנהלים חיינו באופן כללי. כאשר אנו מתעמתים עם משהו, אנו תופסים אובייקט כלשהו – טלפון, ארנק, רובה – שבאמצעותו נטפל במצב.
אך מגיע שלב שבו הטלפון הוא רק חתיכת פלסטיק, הרובה חסר כדורים, ואף סכום שבעולם לא יועיל לשיפור המצב. האובייקטים החיצוניים שהתרגלנו לסמוך עליהם הופכים פתאום לבלתי יעילים, והדבר היחידי שנשאר לנו לעשות הוא לפנות פנימה אל עצמנו.
ל"ג בעומר, היום ה- 33 לספירת העומר המקשרת בין פסח לשבועות, הוא יום הולדתה של המיסטיקה היהודית.
במשך דורות רבים, הנשמה הפנימית של התורה – שידועה גם בשם "קבלה" – הועברה ממורה לתלמיד ברמזים, באופן פרטי, ובודדים בכל דור זכו ללמדה. תורות אלו משרטטות את המרחבים המרוממים והמזוככים של המציאות האלוקית, את תהליכי הבריאה, את יחסו של הקב"ה לקיומנו, ואת המקומות החבויים הפנימיים של נשמת האדם. הכוח העצום שיש בהן הופכת אותן לחומר רגיש במיוחד. לכן, במשך שנים רבות אסור היה לגלות בציבור את התורות הללו.
זמן לא רב חלף, והלוחמים והציידים הרגישו שיש צורך לייצר נשק שיוכל להגיע גם למטרה הנמצאת במרחק הראשון שהפיץ את תורת הקבלה לקבוצה גדולה יותר של תלמידים היה רבי שמעון בר יוחאי שחי במאה השנייה לספירה. הגילוי המשמעותי ביותר שלו היה ביום בו נפטר. ביום זה הרצה הרשב"י במשך שעות ארוכות על הסודות העמוקים ביותר של החכמה האלוקית. היה זה בל"ג בעומר.
מאות שנים עברו עד שהמקובל הידוע רבי יצחק לוריא (האר"י הקדוש, 1534-1572) הכריז "כיום מותר ומצוה לגלות חכמה זו", והבעל שם טוב (הבעש"ט 1698-1760) וחסידיו הפכו את תורת הקבלה לנגישה לכולם באמצעות תורת החסידות. אך ל"ג בעומר נשאר היום שבו ה"מיסטיקה היהודית" יצאה אל העולם מתוך רחם הסודיות והבלעדיות. רבי שמעון בר יוחאי הורה לתלמידיו לחגוג את היום הזה ברוב שמחה, ועד היום יום זה נחגג בכל קהילה יהודית בעולם.
מסורת עתיקת-יומין בל"ג בעומר היא יציאה עם הילדים לגנים ולשטחים פתוחים, שם משחקים בחץ וקשת. הרבי מלובאוויטש מסביר שחץ וקשת מסמלים את כוח הפנימיות, את הכוח המשתחרר על ידי הנשמה המיסטית של התורה.
הנשק הראשון שהומצא על ידי האדם – החרב – תוכנן לקרב פנים אל פנים. אך אויבו או טרפו של האדם לא תמיד נמצא במרחק מגע ממנו, ולעיתים אפילו לא במרחק ראיה. זמן לא רב חלף, והלוחמים והציידים הרגישו שיש צורך לייצר נשק שיוכל להגיע גם למטרה הנמצאת במרחק גדול, או מטרה מוסתרת מאחורי מחיצות מכל סוג שהוא.
באמצעות חץ וקשת, המתיחה של העץ המכופף בצורת קשת מנוצלת כדי לדחוף קדימה את החץ למרחקים גדולים ואף לחדור דרך גדרות. ממציא הנשק הזה היה צריך קודם כל לקלוט את הפרדוקס, שהחץ הקטלני צריך קודם כל להיות משוך אחורה לכיוון ליבו של יורה החץ כדי להכות בליבו של היריב, ושככל שהיורה ימשוך את החץ חזק יותר כלפיו, כך יוכל החץ להגיע למרחקים גדולים יותר.
הגוף החיצוני של התורה הוא הכלי שלנו כדי להתעמת עם האתגרים הברורים של החיים. התורה אומרת לנו: לא תרצח, לא תגנוב, דאג לרעבים, קדש את יחסיך הזוגיים באמצעות קדושת הנישואין, נוח בשבת, אכול רק מאכלים כשרים – כי כך תשמור על הסדר שהנהיג הקב"ה בעולמו ותפַתֵח אותו בהתאם לתכלית שבשבילה הוא ברא את העולם.
אך לא כל דבר נאמר בצורה ברורה וישירה כמו מצוות עשה ואל תעשה שבתורה. מאחוריהן קיימת אי בהירות בנוגע לכוונות ולמניעים, הנקודות העדינות של אהבה ויראה, המשחק ההדדי בין אגו ומחויבות, הריקבון של הרע שמעיב על ההשתדלות הקדושה ביותר, וניצוצות הטוב שחבויים בתוך הישגי הבריאה החשוכים ביותר. כיצד עלינו לגשת לאתגרים אלה, שהם כה רחוקים מהשגתנו החושית וכה חמקמקים מהבנתנו השכלית?
זה המקום בו נכנס המימד המיסטי של התורה. הוא מדריך אותנו בחזרה אל עצמנו, בחזרה אל עצם הנשמה. הוא שופך אור על נקודת הלב נטולת האנוכיות, הניצוץ האלוקי בתוכנו שמאוחד עם הבורא והבריאה. משם אנחנו משחררים את הכוח לטפל באויבים הרחוקים ביותר; משם אנו מזניקים את השפעתנו הגואלת אל הפינות הנידחות ביותר בעולמו של הבורא.
מאתר: http://www.he.chabad.org/
הגב עם ציטוט