בשבוע שעבר, בנק ישראל ומשרד האוצר הודיעו על הקמת צוות עבודה בינמשרדי לבחינת הגברת התחרותיות בשוק הבנקאות. בראש הצוות יעמוד המפקח על הבנקים בנוסף להשתתפותם של משרד האוצר, משרד המשפטים, המועצה הלאומית לכלכלה והרשות להגבלים העסקיים.
על פי כתב המינוי, הצוות יבחן וימליץ על מהלכים שונים להגברת התחרותיות בענף הבנקאות, במגזרי משקי הבית והעסקים הקטנים. זאת, תוך שמירה על חוסנה של המערכת הבנקאית בישראל, לטובת המפקידים והמשק בכללותו.
לכאורה, קיימת דרך קלה להגברת התחרות בענף הבנקאות. הצוות פשוט צריך להמליץ על הגדלת מספר הבנקים הפועלים בישראל, תוך מתן תמריצים והקלות, במטרה לעודד הקמה של בנקים חדשים. תראו מה קרה בענף התקשורת כאשר מוסיפים כמה מפעילים וירטואליים (כגון רמי לוי) בהקמה ומפעילי תשתיות חדשות (כגון גולן תקשורת). זבנג וגמרנו. המתחרים החדשים טרם התחילו לפעול וכבר מחירי שיחות הטלפון הסלולרי נחתכו- ועימם מניות התקשורת. כמובן שתחרות מוזילה את המחיר לצרכן, אך לעומת זאת, מגבירה את הסיכויים שאחד המתחרים יגיע לפשיטת רגל.
האם אנחנו צפויים לראות מהלך דומה בתחום הבנקאות? חד משמעית-לא! יש הרבה סיבות להימנע מלהשקיע במניות הבנקים, כגון חשש ממחיקות גדולות בגין אשראי לסקטור העסקי ומשבר כלל עולמי במערכת הפיננסית. אולם, משקיע שחושש מתחרות פראית בסקטור הבנקאי, יכול לישון בשקט. חוץ מכמה שינויים קוסמטיים, הסיכוי שהצוות הבינמשרדי, ימליץ על צעדים שיביאו לעלייה חדה במפלס התחרות, קלוש ביותר.
למה, אתם שואלים? כי חשוב לבנק ישראל שהמערכת תשמור על יציבות. הרי לא מזמן, דווח בעיתונות שבנק ישראל הבהיר באופן חד משמעי לבנקים, שמרווחי האשראי בתחום המשכנתאות נמוכות מדי ביחס לרמת הסיכון, ועליהם לעלות את מחיר האשראי. בנק ישראל גם דחה לאחרונה, ובצדק רב, את הניסיון של אביר התחרות, שר התקשורת, להפוך את בנק הדואר לבנק חברתי. עד תחילת שנות האלפיים, בנק ישראל דווקא ניסה לעודד כניסה של הבנקים הקטנים, אבל אז הגיעה האינתיפאדה, שגרמה לנפילת בנק פיתוח תעשיה ובנק קונטיננטל וכמו כן, קרס גם הבנק למסחר עקב מעילת ענק. כולם היו בנקים קטנים, מלבד בנק פיתוח תעשייה, שהיה גם "בנק חברתי". פרשיות אלו נצרבו היטב בזיכרון התאגידי של בנק ישראל, ומאז הבנק המרכזי נוטה באופן מובהק להעדיף את שיקול יציבות המערכת על פני תחרות.
מובן כי פשיטת רגל של בנק, עקב תחרות מוגברת, לא דומה לפשיטת רגל של עסק רגיל. נפילה של בנק, יכולה לגרום לתאונת שרשרת בכל המערכת הפיננסית. תשאלו את האמריקאים. עד למשבר הסאב-פריים, הגישה של הרגולטורים הייתה לעודד תחרות פראית במערכת. היה מאוד פשוט להקים בנק והפוליטיקאים גם דאגו לקיומם של מוסדות פיננסים "חברתיים", בדמות הסוכנויות הפדראליות- 'פאני מאי' ו'פרדי מק'. הקדשת ערך התחרות על פני ערך היציבות, כמעט המיטה על ארה"ב אסון של ממש.
אם הפתרון אינו נמצא בריבוי התחרות, מה כן? אז הנה מחשבה של כפירה. על הצוות לעודד מיזוגים בין הבנקים הבינוניים, כדי לאפשר להם לנצל את היתרון לגודל ולהתחרות בצורה יעילה יותר עם הבנקים הגדולים. בתמורה, צריכים לדרוש מהבנקים הממוזגים לסגור סניפים במרכז (במקרים של כפילויות), ולהרחיב את הפריסה האוניברסאלית של סניפים בפריפריה- שם יש תחרות מועטה ומחירים גבוהים. האם הצעה הגיונית שכזו תעבור את מחול השדים של הכנסת? סביר שלא, ולכן אנחנו נהיה מופתעים לטובה, אם הצוות אכן יאזור אומץ להציע אותה
( מתוך כתבה של טרנס קלינגמן, שפורסמה במדור צופה פני עתיד במוסף עסקים של עיתון מעריב בתאריך 18.12.2011)
הגב עם ציטוט