פרשתנו, חקת [במדבר [יט-כב] מתחילה בפרשת פרה אדומה:

.".חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל. ג וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו. ד וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים. ה וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף. ו וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה..."


רש"י מפרש את פרשת פרה אדומה פירוש תמציתי, אולם הוא מוסיף לנו מדרש אגדה נוסף:
"ויקחו אליך" - משלהם כשם שהם פרקו נזמי הזהב לעגל משלהם כך יביאו זו לכפרה משלהם:

"פרה אדמה" - משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך. אמרו תבא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה ותכפר על העגל:

"אדמה" - על שם (ישעיה א, יח) אם יאדימו כתולע, שהחטא קרוי אדום:

"תמימה" - על שם ישראל שהיו תמימים ונעשו בו בעלי מומין, תבא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמותם:

"לא עלה עליה עול" - כשם שפרקו מעליהם עול שמים: אל אלעזר הכהן - כשם שנקהלו על אהרן, שהוא כהן, לעשות העגל. ולפי שאהרן עשה את העגל לא נעשית עבודה זו על ידו, שאין קטיגור נעשה סניגור:

ושרף את הפרה - כשם שנשרף העגל:
עץ ארז ואזוב ושני תולעת - שלשה מינין הללו כנגד שלשת אלפי איש שנפלו בעגל. וארז הוא הגבוה מכל האילנות ואזוב נמוך מכולם, סימן שהגבוה שנתגאה וחטא, ישפיל את עצמו כאזוב ותולעת ויתכפר לו:

"למשמרת" - כמו שפשע העגל שמור לדורות לפורענות, שאין לך פקודה שאין בה מפקודת העגל, שנאמר (שמות לב, לד) וביום פקדי ופקדתי וגו''. וכשם שהעגל טימא כל העוסקין בו, כך פרה מטמאה כל העוסקין בה, וכשם שנטהרו באפרו, שנאמר (שמות לב, כ) ויזר על פני המים וגו'', כך ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת וגו'' ".

מקשה הדבר ציון: כל הציוויים הנוגעים לפרה האדומה עצמה, מובנים איכשהו ..
הואיל והתורה צוותה לקחת בהמה טהורה, אנחנו מבינים את הציווי לשחוט אותה ולהזות את דמה;

והואיל ואנו מבינים שפרה אדומה כנדרש, כזו שאין בה אפילו שתי שערות שחורות היא נדירה ברמה שעל גבול המוטאציה, אנחנו מבינים שפרה אדומה כזו היא אירוע נדיר שבא פעם בכמה וכמה דורות, ולכן אנו אמורים לשמור את הפרה האדומה לדורות, ואין דרך טובה יותר מאשר לשרוף אותה ולשמור את האפר, שאינו פוחת, אינו מתכלה, אינו נרקב וכו'';

אבל מה עניין הארז, האזוב ושני התולעת לפרה האדומה? איך הם קשורים אליה? ובפרט לשיטת רש"י, שהארז והאזוב באים ללמד אותנו שהגבוה כארז שחטא ונתגאה יכפר על גאוותו בכך שישפיל עצמו כאזוב ותולעת ויתכפר לו, איך קשורה הכפרה על חטא הגאווה לפרה אדומה שעניינה בטיהור מטומאת מת?

את התשובה, עונה הדבר ציון על קושייתו, יש ללמוד מהגמרא בסוטה [ד עמ ב], המלמדת שכל המתגאה, כאילו עובד עבודה זרה

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל אדם שיש בו גסות הרוח, כאילו עובד עבודה זרה - כתי'' הכא (משלי טז) "תועבת ה'' כל גבה לב", וכתיב התם (דברים ז) "ולא תביא תועבה אל ביתך".


מכאן, אומר הדבר ציון, התשובה ברורה: רש"י הסביר לנו שפרה אדומה נבחרה לטהר את הטמאים, כיוון שבכך האם, הפרה, מכפרת על חטא העגל, שהוא חטא עבודה זרה;


ואם חטא הגאווה כמוהו כעבודה זרה, אז כביכול האזוב והתולעת מכפרים על חטא הגאווה, ונמצא שבמי הפרה האדומה יש את המרכיבים המכפרים על חטא עבודה זרה בצורותיו השונות:

אפר הפרה מכפר על חטא העגל, שהוא צורה אחת, מפורשת, של עבודה זרה; ואפר הארז, האזוב ותולעת השני, מכפר על חטא הגאווה, שהוא צורה אחרת, פחות מפורשת, של עבודה זרה.

שבת שלום,
אודי כהן
חבר ת"תנועת תורה אחרי צבא" ובית המדרש בחולון