א. חנוכה ופורים נעשו ע"י פעולות של האדם ואילו כל שאר המועדים באו מהעליון לתחתון. זאת גם הסיבה שאלו אינם ימים טובים שאסור לעשות בהם מלאכה.
לכל אחד מהמועדים יש נקודה המסדרת את נפש האדם:
פסח- קו ימין(כנגד אברהם אבינו) – ביטול האגו של האדם, ביטול החמץ, שהוא הרצון לקבל של האדם. התבטלות מוחלטת כלפי העליון. אמונה שלמה.
סוכות- קו שמאל(כנגד יצחק אבינו) ביטול האנוכיות, חג החיזור האחרון לאהבה.
סוכות הוא שיא של כל חגי תשרי הכוללים את ראש השנה יום הכיפורים, סוכות ושמיני חג עצרת.
ראש השנה- שורש לקיום הרצון לקבל הגדול של האדם, אך בשל החשש מהאנוכיות תוקעים בשופר, ממליכים עלינו את מלכו של עולם, כדי שכאשר נבנה את הרצון הפרטי לא יהיה מנותק משורש החיות שהוא הבורא.
יום הכפורים- לאחר שבנינו בכל עשרת ימי התשובה(כנגד עשר ספירות) את הרצון הגדול, חייב לטהר אותו לפני קדושה, כמו אשה שהולכת למקווה. הטהרה היא ע"י ויתור האכילה המצביע על קבלת התענוג. יש אור גדול אך אני מוותר עליו ומקדיש את עצמי לרוחניות, ע"י תפילות במשך כל היום שהשיא הוא בנעילה. (כיפור מלשון שמחבס את כל חטאי)
סוכות- לאחר שיש לי רצון גדול ומטוהר, שהמלכתי עלי את הבורא, אני צריך את החסדים המקשרים אותי באופן סופי לבורא, מעין חופה, שבעה ימים בהם משיגים את נקודת הקישור, כמו הגיונות חדשים של אהבה לעומת הגיונות של אנוכיות (לבושי מוחין), לאחר מכן ..
שמיני חג עשרת- הזיווג בין הבורא לנברא. יום מיוחד מאוד בו נוצר קשר של יחוד בין האדם לאמת המופלאה ע"י קשר עם הבורא.
שבועות- קו אמצעי- כנגד יעקב אבינו- זמן קבלת התורה, מעמד הר סיני, והקשר העולמי לכ הדורות בין ישראל לאביהם שבשמים.
חנוכה- (כנגד מנשה אותיות נשמה, או שמנה)הנברא מתחיל לעשות מצד עצמו. יש פרטנר לבורא. הפגנת האמונה הגדולה, בבחינת היום שמנה אותיות נשמה, כל הרצון להשפיע, נלחמנו כדי שלא תתבטל האמונה, היוונים שהגיונם הוא תרבות הגוף, רצו לבטל את האמונה.
פורים- (כנגד אפרים- לשון פריה)- יש את האור הגדול כמו בכפורים, שם לא רצינו להשתמש בו, כאן מותרים בשימוש באור הגדול והוא בחינת הסעודה הגדולה של הצדיקים לעתיד לבוא. מתי מותר לשמוח? כאשר השמחה היא מהקשר עם הבורא, כאשר השמחה היא לא מהמתנה, אלא מהקשר עם נותן המתנה, שהוא הביטוי האמיתי לאהבה.
פורים דומה בכך לסוכות, ביטוי קו השמאל, ביטוי שלם של הרצון של האדם, כי אהבה אמיתית היא לא שימוש רק בנתינה בלי ביטוי עצמי (שזו דעת תורות המזרח והנצרות), אלא דווקא בשימוש ברצון לקבל. כאשר יש אהבה צריכים ב' הצדדים לבוא לידי ביטוי. כך יראה כל אחד שחייב הוא להעלות את אשתו והאשה את בעלה ששניהם יהיו בדרגה עילאית. אין האחד צריך לשלוט על האחר, אלא לבוא לאני משותף שכל אחד תורם את מקומו באני המשותף הזה. זו אהבה שנובעת מבחירה, והיות ואין כפיה ברוחני, ואהבה היא דבר רוחני, ע"כ מחויבת בחירה באהבה.
הנברא ביום הפורים בחר באהבה, מתוך אמונה אמיתית וזו הייתה מלחמתו של מרדכי. לא די במה שהבורא אוהב אותנו כמו בשאר המועדים שנועדו לטובתנו, בפורים אנו נתנו את עצמנו, ויתרנו על גופותינו, כדי לקיים את האהבה לבורא. אין המדובר בסיפור היסטורי בלבד,על כל אחד ואחת ליישם אהבה זו, והוא כלל התורה של ואהבת לרעך כמוך, אני ה'.
פורים שמח
הגב עם ציטוט
פורסם במקור על ידי אבי1
