בס"ד אדר א' תשע"א
פרשת "ויקהל"
פרשתנו, עוסקת בעיקרה בעניינים הנוגעים להקמת המשכן. הציווים על הקמת המשכן שפורטו בפרשות "תרומה" ו- "תצוה" באים לכלל ביצוע בפרשה זו ובפרשה שלאחריה - פרשת פקודי.
בתחילת הפרשה ישנה פסקה קצרה על איסור עשיית מלאכה בשבת, ובפרט על איסור הבערת אש בשבת. אחר כך, בא תיאור התרומות וחומרי הגלם השונים שנתרמו למשכן, ונושא מינוי בצלאל בן אורי, אהליאב בן אחיסמך ו"כל איש חכם לב" לעבודה במלאכות העדינות הדורשות כישרון מיוחד.
והנה, מצינו כי אנו מצווים על שמירת השבת בפרשת "כי תשא". שם נאמר (שמות לד, כא): "ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבות".
והנה בפרשתנו נאמר שוב (שמות לה,ב): "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת".
וכן : "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמות לה,ג)
בעל ה"משך חכמה" –רבי מאיר שמחה הכהן מדוינסק, עמד על ההבדל שבין ציווי השבת לפני חטא העגל לבין הציווי עליה אחריו. בפרשת "כי תשא", הוזכרה השבת אחרי מלאכת המשכן, ללמדך שמלאכת המשכן הותרה אף בשבת, ולא נאסרה אף מלאכת חולין. אך בפרשת "ויקהל" הוזכרה השבת לפני מלאכת המשכן, כדי לכלול באיסור גם אותה.
וכך פירש את ההבדל: לפני חטא העגל, מלאכת המשכן לא נחשבה לאמצעי, אלא למטרה לכשעצמה ולכן הותרה בשבת. אולם, אחרי ירידתנו הרוחנית בחטא העגל, רק עבודת הקודש נחשבת כמטרה ואילו מלאכת המשכן לאמצעי, ולכן נאסרה. ככל שרמתו הרוחנית של האדם עולה, כך הופכים האמצעים להיות ערך מטרתי.
יש המבחינים בהלכה בין אש חיובית היוצרת אור וחום ללא כילוי חומר הבעירה, לבין אש שלילית הזקוקה לכילוי החומר. זו האחרונה חמורה יותר, כי היא פועלת באמצעות הכילוי להשגת תוצאה חיובית. אמנם להלכה, גם האש הראשונה, השלילית אסורה (נורת ליבון, ספירלה). אולם האש הראשונה, השלילית, חמורה יותר, כי התוצאה החיובית מושגת רק אחרי העיסוק באמצעי השלילי.
לעומת זאת, האש הפנימית, שלהבת הקודש המחיה את האדם, נר ה' נשמת אדם, אין בה כל שלילה, רק חיוב. היא הופכת את השבת מיום שבתון גרידא ליום שכולו יצירה אקטיבית: לעשות את השבת לדורותם..
ד"ת הנ"ל הובאו הודות לרה"ג הרב יעקב אריאל שליט"א רבה הראשי של העיר ר"ג.
יה"ר שנזכה!
שבת שלום,
אודי כהן
מנהל פורום יהדות ותלמיד "המכון הגבוה לתורה" באוניברסיטת בר-אילן.
Udi6519@gmail.com
הגב עם ציטוט