פרשת תצוה-נר מצוה ותורה אחר

[אמן הבורסה]

בס"ד ערש"ק ז באדר א' תשע"א
פרשת "תצוה" ממשיכה את הפרשה הקודמת, פרשת "תרומה", בהוראות לקראת הקמת המשכן.

והנה בפסוק הראשון (שמות כז,א) מצינו: "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית כתית למאור".

נרצה להתייחס לשני חלקי הפסוק. בחלק הראשון, מקשים המפרשים , כי היה לכתוב לאומר :"צו את בני ישראל", ממש כמו בפרשת "אמור", ולא היה צריך לאומר " ואתה תצוה" וכו'- המורים על שני נוכחויות. ואם כן-מה פשר צמד המילים : "ואתה תצווה"?

הרמב"ן, כותב כי הקפיד הקב"ה שמשה יעשה מצווה זו, לא ע"י שליח. הרשב"ם שחי דור לפניו,מציע הסבר הקושר גם את פרשת תרומה, שהרי שם נאמר "ויקחו לי תרומה"-כלומר, לפי שעה לצורך הקמת המשכן. אבל כאן הציווי הוא לכל הדורות ,לתת שמן למאור לכל שנה ושנה. בעל הכלי יקר מתרץ, כי נאמרו שני נוכחויות לומר "ואתה תצוה" היינו ממהות עצמותך ותוספת אורה שבך תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן. כדי שתשפיע מהודך כדי להעלות נר תמיד.

בחלק השני של הפסוק בעניין שמן זית כתית למאור" . רש"י מבאר : כתית למאור ולא למנחות.

כלומר, אותו השמן שנלקח למנורה שבמקדש צריך להיות כתית, בכתישה וטחינה, יתר משמן שהשתמשו בו למנחות.

אולם, ביאור עמוק ומרתק מצינו לרב שלמה יוסף זוין (בספרו "לתורה ולמועדים") זצ"ל, אספקלריה חדשה. וכך כותב בביאורו לפרשה, כי המנורה והמנחות משמשות סמל לתורה ולמזון. המנורה מסמלת: "נר מצווה ותורה אור" (משלי ו,כג). מי שמבין דבר לאשורו, עיניו מאירות. כמו שכתב שלמה המלך: "חכמת אדם תאיר פניו"(קהלת ח,א). חכמת התורה שהיא ברה, מאירת עיניים. (תהילים יט,ט).

המנחות, שהיו סולת ולחם הן דוגמת המזון של האדם. התורה והמזון שניהם אין האדם משיגם בנקל, שניהם זקוקים ליגיעה. על התורה נאמר:"התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך" (אבות, ב יב). אדם צריך לעמול על דברי תורה. ועל המזון נאמר:"בזעת אפך תאכל לחם" (בראשית ג, יט). ואדם לעמל יולד (איוב,ה,ז).

מה ההבדל בין השניים?
על התורה אדם צריך לעבוד ולעסוק בכל לבבו ובכל נפשו. אבל על המזון צריך לעבוד רק עד כמה שזה הכרחי, מפני שאי אפשר אחרת, אבל לא בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. לא בפנימיות שלו. ולא לעשות מעבודתו פולחן. "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך" (תהילים קכח,ב). יגע כפיך ולא יגע הראש והלב.

וכעת יובן מה שכתב רש"י "למאור ולא למנחות". כתישה וטחינה ועבודה עצומה של כל אדם צריכה להיות מקודשת רק בשביל "מאור" ולא בשביל מנחות, בשביל התורה שהיא אור ולא בשביל הלחם.

בברכת שבת שלום,
אודי כהן
מנהל פורום יהדות ותלמיד ה"מכון הגבוה לתורה" באוניברסיטת בר-אילן.
Udi6519@gmail.com

[admin]

בס"ד
"ימין ה' עושה חיל - ימין ה' רוממה"

כלל ידוע הוא: "כל פניות שאתה עושה יהיו לימין" - והכוונה היא שבכל מקום בו יש התלבטות בין ימין לשמאל, נבחר לפנות לימין.
כבר מהתורה אנו רואים את חשיבות הימין בקיום מצוות. בפרשתנו לכוהנים ולמיטהרים מזים דם על יד, רגל ותנוך ימין שנאמר (כ"ט, כ'): וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל-תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן וְעַל-תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית, וְעַל-בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית, וְעַל-בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית;. ישנם פסוקים רבים נוספים המדברים בשבח הימין: "ימין ה' עושה חיל ימין ה' רוממה" (תהלים קי"ח), "לב חכם לימינו" (קהלת י'), ועוד.
הפוסקים מדגישים במקומות רבים שאת המצווה יש לקיים ביד ימין. למשל השלחן ערוך פוסק שאת הלולב נוטל ביד ימין. המגן אברהם מצדיק זאת בכלל האומר כי כל מצווה שמברכים עליה - יש לבצעה ביד ימין. לכן בקידוש אוחזים בגביע ביד ימין (וכן כל כוס של ברכה), מדליקים נר חנוכה ביד ימין, ועוד.
גם במקומות בהם לא מברכים, נוהגים ביד ימין. למשל הרמ"א כותב כי שליח הציבור נוטל את ספר התורה בימינו, וכן שמים את יד ימין על העיניים בקריאת שמע.
לחלק מן המצוות נעשה נסיון למצוא פסוקים ספציפיים. למשל הפסוקים "מימינו אש דת למו" (דברים ל"ג ב') וכן "וימינו תחבקני" (שיר השירים ב' ו') נדרשים על מתן תורה. התורה ניתנה בימינו של הקב"ה (כביכול), ולכן אוחזים את ספר התורה בימין. מהפסוק "צדק מלאה ימינך" (תהילים מ"ח) לומדים שצדקה נותנים ביד ימין.
יש מהפוסקים שמרחיבים זאת לכל פעולה שהאדם עושה. למשל שלחן ערוך הרב של אדמו"ר הזקן כותב בפירוט שכשמתלבשים, מכניסים תחילה את יד ימין, רגל ימין, וכו'.
ישנם כמובן חריגים לכלל שימין עדיפה:
כשנקרא לעלות לתורה, אין ימין ושמאל, אלא הולך בדרך הקצרה וחוזר בדרך הארוכה.
ידועים כמובן החריגים תפילין, ציצית, ושרוכי הנעליים:
כידוע, תפילין מניחים על יד שמאל - מדוע?
הגמרא במנחות לומדת מן הכתוב "על ידכה" (שמות י"ג, ט"ז) – יד כהה היא היד החלשה – שמאל. כמו כן מהפסוקים "וקשרתם לאות על ידך ... וכתבתם על מזוזות ביתך" (דברים ו') לומדים שקשירה היא כמו כתיבה, ולכן קושרים בימין – על יד שמאל. רש"י מוסיף ולומד מפסוק בישעיהו "ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמיים" - אם כתוב 'על ידך' זו יד שמאל.
בציצית, לפני קריאת שמע אוספים את הציציות ביד שמאל - מדוע?
ישנן מספר תשובות לכך:
1) מכיוון שכתוב: "והיו הדברים האלה... על לבבך" – לכן אוספים ביד שמאל מול הלב.
2) יש מנהג למשמש בתפילין תוך כדי קריאת שמע, בפסוקים הרלוונטיים. למשמש בתפילין של יד אפשר רק ביד ימין, ולכן אוחזים בציצית ביד שמאל. מכיוון שאוחזים את הציצית ביד שמאל, ברור שהיד המכסה את העיניים היא ימין.
3) יש הכורכים את התפילין, הציצית, ושרוכי הנעליים ביחד. השלחן ערוך כותב שכשנועלים את הנעליים, נועל תחילה את נעל ימין, אבל קושר תחילה את שרוכי נעל שמאל. והסיבה לכל אלה היא מהמדרש על אברהם ומלך סדום. אברהם אומר למלך סדום: "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך". המדרש אומר שבזכות זה זכו בניו של אברהם לתפילין ולציצית. כך כרכנו את שרוכי הנעליים עם התפילין והציצית, ולכן כפי שתפילין ביד שמאל גם ציצית ושרוכים בשמאל.
מה הדין למי שאיטר יד ימינו?
הפוסקים חלוקים בעניין זה. בכל נושא יש שתי דעות (יש רק שתי אפשרויות...). פוסקי אשכנז הבאים לידי ביטוי במשנה ברורה נוקטים בקו שהאיטר יבצע ביד שמאל מה שעושה כל אדם ביד ימין. פוסקי ספרד והמקובלים נוקטים בקו שאיטר ינהג ככל אדם.
הכלל המקובל על רוב הפוסקים (וגם יש בו הגיון פנימי וקל לזכור אותו) הוא:
בכל מקום בו העניין שייך לאדם עצמו בלבד, ינהג האיטר ביד שמאל שהיא ידו החזקה, ולכן תפילין יניח בימינו, יקשור תחילה את שרוכי הימין, לולב, נר חנכה, כוס היין, וכו' יאחז בשמאלו.
במקום בו יש חשיבות לצד מסוים (בד"כ על פי הקבלה) ינהג ככל אדם. לכן תוקע בשופר בצד ימין של פיו ("והשטן עומד על ימינו"), אוחז בציצית בשמאלו כנגד הלב, ולכן מכסה את עיניו בימינו, אוגד את ההדס בצד ימין והערבה בשמאל, וכו'.
במה ששייך גם לאחרים, או בדברים שהם לא שייכים דווקא לגופו, נוהג ככל אדם. לכן בפניות יפנה תמיד לימין, נענועי הלולב יתחיל בימין, ב"עושה שלום" פונה תחילה לשמאלו שהיא ימין השכינה, מדליק את החנוכיה מימינה של החנוכיה כי פרסום הנס הוא לאחרים, מזוזה קובע בימין "ימין הנכנס", נוטל ספר תורה בימינו (כי הוא מקבל ונותן לפי שאר העולם), ונותן צדקה ביד ימין.

[david15]

לכותבים ולשאר החברים

יש לזכור שכל התורה כולה כפי שנכתבה בגדרים של זמן ומקום גשמיים היא זמנית,
שהרי ברוחניות אין זמן ומקום.

אם התורה היא נצחית, כיצד אפשר לחשוב שהנחת תפילין נאמרה בגדרים של זמן ומקום?

אלא שיש לחלק את התורה לשתיים.
א. תורה של העולם הזה, שהיא הדרכה כיצד על האדם לתקן עצמו.
ב. תורה של לעתיד לבוא(ולא כתבתי העולם הבא, כי זה מושג שונה),

יש להבין שהעולם הזה הוא כמו סימולציה בה אנו מתאמנים.
באופן יותר עמוד.
כל פעולה חיצונית במסגרת התורה נועדה להשיג תמורה פנימית, שינוי של האדם מבפנים.


דוגמא:

אדם נותן צדקה לעני
מה המטרה?
אפשרות א'- כדי שלעני יהיה ממון שחסר לו.
אפשרות ב'- כדי שהאדם הנותן יהיה רחמן.
עתה יש לנסות להתחכות על ציווי הבורא- האם הבורא אינו יכול לתת בעצמו את הממון לעני, האם היה צריך אותי בשביל שלעני יהיה כסף?! ודאי שלא.
על כך אמרו חז''ל: "יותר ממה שהעני צריך את העשיר , העשיר צריך את העני".
יוצא שאת עצמנו, את פנימיותנו, אנו צריכים לתקן, אך הפעולה היא מחוצה לנו.

מעתה הכלל: " הפעולה מבחוץ התמורה מבפנים"
למה צריך שהפעולה תהיה מבחוץ, זה בפעם הבאה אולי.

אם כך נבין את התורה הקדושה והלכותיה, היא תהיה נצחית, היות והנפש היא נצחית.
אך אם ח''ו נהפוך אותה רק למציאות העולם הזה, היכן היא נצחיותה?!
האם לא נחטא בלא תעשה לך כל פסל ותמונה?
כדאי לחשוב על הדברים.

גילוי הוגן- כותב זאת אדם חרדי.

[אבי1]

גילוי הוגן- כותב זאת אדם חרדי.

לא הבנתי מה ענין שמיטה אצל הר גריזים מה זה משנה מי כותבו

[אבי121]

בעניין חילוקי הזמנים
אולי אם נפרוט יותר...
בנפש האדם עצמו, ללא הליכה אל העולמות.(הזה והעתידי)
מלך נזקק לעזרה מאדם פשוט יש שני אפשרויות בסוג העזרה.
אדם שיעזור מפני יראת המלכות,ואדם שיעזור מפני אהבת המלכות.
ומה ההבדל ביניהם? אותו אחד שעוזר למלך , מפני הפחד אינו חפץ בעשיית הטובה למלך.
אם זה היה אדם אחר יכול להיות שלא היה עושה לו את הטובה הזו.
האדם שעוזר מפני אהבת המלך, חפץ בעשיית הטובה הזו למלכו.
מי מהם יותר חשוב?
עניין זה נדון בגמרא.
האם אדם שרוצה לעשות עבירה ואינו עושה , מפני שאינו רוצה לעשות עבירה. או שהוא רוצה לעשות אותה אך אינו עושה אותה לא בגלל שאינו רוצה ההיפך הוא מאד רוצה לעשות עבירה אך מה לעשות שבוראו ציווהו לא לעשות.
למסקנה ,שזה שאינו עושה אך רוצה לעשות וכל המניעה היא מפני צווי בוראו, הוא יותר נעלה.
אם למידת פורענות זה כך (אולי) גם למידה טובה זה כך .
הנפש הבהמית (יצה"ר) של האדם אינו מעוניין לתת לעני ולפרנסו.
אך הנפש האלוקית מעונינת לעשות זאת ולתת לעני וזה יכול להיות מפני שהוא אדם רחמן בטבעו ולאו דווקא מפני צווי הבורא .
האם ניתן להקיש מכך שזה שאינו רוצה לתת ובכ"ז נותן הוא נעלה יותר מהרוצה לתת ונותן?
לענ"ד אולי ניתן לומר כך , שזה שנותן אך ורק מפני צווי הבורא הנו יותר נעלה היות ואינו נותן מצד טבעו(כגון קמצן) ובכ"ז מתגבר על טבעו(אתכפיא) ונותן, נעלה יותר.
אך כאן יכול להתערב היצה"ר ולומר זה שאני נותן זה לא בשביל הצדקה אלא בכדי שיהיה לי מזה טובת הנאה,אני אתן בכדי שיקויים בי"עשר תשר" בשביל שתתעשר, וע"ז נאמר "ובחנוני נא בזאת"...
אבל זה עצה רעה של הצד הרע שאינו רוצה שתקיים את המצווה באופן נעלה (היפך הטבע של הנותן) ומכניס ענינים צדדיים לרפות ידי נחלשים..
בספר תניא קדישא מובא.
ושני מיני נחת רוח לפניו ית'. א.מביטול הרע שזה עבודת הצדיקים.
ב.לכפות על הצד הרע את הרצון הטוב ודווקא כאשר היא מנסה להפריע להכניס מחשבות שיקררו את ידי הנותן שזה ענינו של עמלק.
ההבדל בין העושה מיראה לבין העושה מאהבה בהזדמנות אחרת , בל"נ
שבוע טוב.

[david15]

אומר רשב''י בזוהר הקדוש,
ג' מיני יראות ישנן, שתים מהן אין בהם שורש כראוי, ואחת היא שורש היראה:
א. העושה מפחד העונש או מרצון השכר בעולם הזה.-
מילות הזוהר מתורגמות: " יש אדם שירא שירא מהקב"ה בשביל שיחיו בניו ולא ימותו, או ירא מעונש גופו או מעונש כספו, וע"כ הוא ירא אותו תמיד"
ב. העושה מפחד העונש או מרצון השכר בעולם הבא.
מילות הזוהר מתורגמות: "ויש אדם הירא מפני הקב''ה מפני שירא מעונש העולם ההוא ומעונש של הגיהנום"
ג. הירא ממנו בגין שאיהו רב ושליט, דהיינו יראת הרוממות.
מילות הזוהר מתורגמות: "היראה שהיא עיקר היא שהאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט, העיקר והשורש של כל העולמות, והכל נחשב כאין לפניו, כמו שכתוב וכל דיירי הארץ כלא נחשבים, וישים חפצו באותו מקום שנקרא יראה."
ומסכם רשב"י :
שב' בחינות היראות הראשונות אינן יסוד לעובדת ה' אמיתית.
אלא רק יראה הג' שהיא יראת הרוממות היא היראה הנכונה.

מפרש בעל הסולם:
כל הרצון לשכר והבריחה מהעונש היא פעולה של האדם מצד רצונו האנוכי, ולא מטעם אהבת ה'.
כל השאלה היא האם אתה רוצה את המתנה או את הקשר עם נותן המתנה וזו היא ההבחנה בין אם האדם עובד כדי להגיע לאהבה או לצד האנוכי שלו.
היות ומושג האהבה והאנוכיות סותרים זה את זה, לא יוכל האדם להגיע לאהבה ע"י רדיפה אחר האור שהוא המתנה, אלא צריך האדם להיות רודף אחר אהבת ה', שכאמור רק יראת הרוממות היא שתביאו לכך.

[אבי121]

אינני מתיימר להבין בזהר.
אך חושבני שמן המוסכמות הוא, שדרגה ג' שמצוטטת מהזהר (יראת הרוממות) אינה דרגה שאדם רגיל יכול להגיע אליה. זו עבודת הצדיקים.
לעניין האנוכיות.
בוא נראה את מהלך וסדר התפילה.
קמים בבוקר , מודה אני וכו' קרבנות, פסוקי דזמרה(משבחים את הבורא),אח"כ מקדשים את מעלת הבורא ומייחדים אותו בקריאת שמע.
ובשיא של התפילה, תפילת שמונה עשרה , אנו מתחילים לבקש בקשות. על מי?
כמובן על עצמנו, שיתן דעת, שיסלח, רפו"ש, ברכה לאדמה, וכו' וכו'
האין זה דבר שמתבקש שיקרה ההיפך ? כאילו אנחנו משחדים אותו ית'?
משבחים מרוממים מתייחדים ואחרי כל זה אומרים לו, עכשיו נגיע לכוונת התפילה , תן לנו זה וזה .
בספר "המשך רנט" מבאר שזה רצונו של הבורא שאנחנו נעמוד ונדרוש דווקא בשיא ,אבא תן לנו בריאות, תן לנו חכמה, וכו' וכו'
היינו שאנוכיות זו היא לא אנוכיות לשלילה (כמו כל דבר בעולם שאפשר להשתמש בו לחיוב או לשלילה) זה שאדם חושב על עצמו ומתפלל ומבקש מאלוקים תן לי דבר מסוים הוא לאוו דווקא שלילי.
אותו דבר כאשר אדם הנותן בשביל טובת הנאה , הרי זו מצווה היחידה עליה נאמר "ובחנוני" היינו שאלוקים מבקש ודורש תתן ותבחן אותי האם אני מחזיר או לא.
האם אדם שעושה את המצווה בשביל כוונה זו של ה"בחנוני" חוטא למטרה?
ומה עם "מתוך שלא לשמה בא לשמה"? להרגיל את הנותן לתת בשביל "בחנוני" עד ש"הרגל נעשה טבע שני" (כמבואר בתניא)
יום טוב.

[david15]

תפילה:


מי בתנ"ך הוא הראשון שמוזכר שהתפלל ומה היה מעמדו?
בראשית פרק כ
פסוק ז: וְעַתָּה, הָשֵׁב אֵשֶׁת-הָאִישׁ כִּי-נָבִיא הוּא, וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ, וֶחְיֵה; וְאִם-אֵינְךָ מֵשִׁיב--דַּע כִּי-מוֹת תָּמוּת, אַתָּה וְכָל-אֲשֶׁר-לָךְ.
פסוק יז: וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם, אֶל-הָאֱלֹהִים; וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת-אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת-אִשְׁתּוֹ, וְאַמְהֹתָיו--וַיֵּלֵדוּ.

התפילה הייתה מאז ומתמיד מדרגת של נבואה.
אברהם הוא המוזכר הראשון שהתפלל.
ומה התרוץ לבקשת תפילתו? כי נביא הוא.
נבואה היא התפשטות הגשמיות. התפשטות הרצנות האנוכיים.

אני מציע סדר אחר על פי האר''י הקדוש משיעור של הרב סיני- התפילה מסע בנפש האדם.

א. הקורבנות: הקרבת האני הכוזב של האדם, המתבטא ברצונות של הדומם,צומח, חי שבו, תמורת צד האדם שבו. (כנגד עולם העשיה)
ב. מזמורי ההלל- לאחר שויתרתי על האני הכוזב, יש לבנות את האני האמיתי. ההתחלה היא בשבח הבורא, שרק כאשר הבורא גדול ממנו אפשר שקטן יתבטל בפני גדול, כמו מדרגת עיבור. כאן בונים את יראת הרוממות.- (כנגד עולם יצירה)
ג. קריאת שמע וברכותיה- לאחר שויתרתי על האני הכוזב, ובניתי את גדלות הבורא, עתה אני בונה את האפשרות לקשר עם הבורא. הקשר הוא קשר אמוני. קריאת שמע היא בחינת האמונה הבסיסית של היהודי. אמונה זו כלולה מב' חלקים עיקריים. אמונה באחדותו של הבורא (שמע ישראל.... אחד) . ושלמות הבריאה בהיותה כיולה לאהוב את הבורא (ברוך שם כבוד....) (כנגד עולם הבריאה)
ד. תפילה עמידה- הפגישה עם הבורא יתברך. לאחר שויתרתי על האני הכוזב, הללתי את הבורא, בניתי את הקשר האמוני עמו, ואת סוג הקשר שהוא אהבה ולא ניצול, דהיינו רשימת סופרמרקט של רצונותי, אזי אני יכול לגשת לפלל, לדבר עם הבורא. לבקש את המתנה כדי לייצר קשר עם נותן המתנה, שהרי שונא מתנות יחיה. (כנגד עולם האצילות)

[אבי1]

נשגב מבינתי אפשר לרדת קצת לפשוטי עם כמוני

[david15]

כן

א. אין טעם לבקש מהבורא מה שמימלא רוצה הוא לתת.
ב. בקשה על הרצונות האנוכיים מרחיקה מהבורא ולא מקרבת אליו.
ג. הגעה ליראת הרוממות היא לא לצדיקים אלא לכל יהודי. (ואפילו לגוי- בשונה מאהבה)
ד. התפילה מחייבת התפשטות הגשמיות, ויתור על עצמי כדי לעמוד מול הבורא יתברך ולדבר עמו. כל סדר התפילה בנוי לצורך כך.
ה. אפשר להשתמש ברצונות הגשמיים כאמצעי להתקרבות, אך להשאיר אותם ליד הפתח של ארמון המלך כאשר נכנסים להיכל.
ו. כל יהודי חייב להאמין שהוא יכול להגיע לשלמות אחרת הוא כופר בעיקר.
ז. בהצלחה יהודי יקר.