דוידיק

בנק ישראל ממשיך לעמוד מול מבול הדולרים שנכנסים לישראל. האם האוצר יאמר לו: די?

113188358.gif



לעסקת מובילאיי, שבה נרכשה חברת השבבים הישראלית על ידי אינטל האמריקאית תמורת יותר מ-15 מיליארד דולר, יש פוטנציאל להשפיע על החשבונאות הלאומית של מדינת ישראל - ואפילו על שוק המט"ח.


בנתוני ההשקעות הזרות בישראל תירשם עלייה חדה. כשבעלי המניות והעובדים של מובילאיי יעבירו את תשלומיהם על הרווחים למס הכנסה, הם יצטרכו להמיר את הדולרים שקיבלו מאינטל לשקלים – ורכישות השקלים הזו עשויה להוריד שערי הדולר והיורו במדרגה נוספת. שר האוצר משה כחלון וראש הממשלה בנימין נתניהו הודיעו על הפחתת מסים קרובה, בין השאר בזכות מס רווחי ההון מעסקת מובילאי.


אלא שכל העשן שמייצרת המכירה של מובילאיי, ואולי גם תחושת הסיפוק והאופוריה מההצלחה של "אומת הסטראט-אפ", מסתירים סיפור לא פחות גדול: המאבק על מדיניות שער החליפין של מדינת ישראל. ובמלים אחרות: המאבק הציבורי סביב השאלה האם בנק ישראל צריך להמשיך לקנות עוד ועוד דולרים כדי לרסן את את התחזקות השקל, ללא הגבלת כמות, ללא יעד מוגדר, ועל בסיס שיקול דעת שלו לבדו.


המאבק הציבורי הזה התחיל כבר לפני יותר מחצי שנה. פרופ' אבי שמחון, יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, היה בין הראשונים שהעמיד בסימן שאלה את מדיניות המט"ח ורכישת הדולרים של בנק ישראל, ותהה אם הגיעה השעה לבחון אותה מחדש או לכל הפחות לשקול מחדש את מאזן היתרונות והחסרונות שלה.


אחריו באו בארי טאף, לשעבר מנהל המסחר בבנק ישראל והאיש שהיה אחראי על מדיניות שער החליפין והביצוע שלה בפועל, שקבע כי הגיעה העת לסיים את רכישות המט"ח - מכיוון שהמחיר הכלכלי שהציבור משלם דרך יוקר המחיה, גבוה מהתועלת שהוא מקבל מתמיכה ביצוא וביצור המקומי. אליהם הצטרפו לאחרונה גם פרופ' עומר מואב, כמו גם פרשנים נוספים. גם כותב שורות אלה העלה לא פעם, כבר לפני חודשים, את השאלות הללו – ואת הצורך לבחון מחדש את התשובות אליהן.


לשיח החדש הזה, על התאמת מדיניות המט"ח של בנק ישראל למציאות הנוכחית, 10 שנים מאז החלה, יש כבר השפעה על השווקים. בבנק ישראל, למשל, משוכנעים שגל העלייה האחרון של השקל, שנגרם ברובו בשל רכישות ספקולטיביות מטעמן של קרנות גידור זרות, החל בדיוק בגלל הפרסומים הללו והתחושה בקרב הספקולנטים שלפיה בנק ישראל אולי כבר אינו נחוש כבעבר למנוע התחזקות מהירה של השקל הישראלי.


נכון להיום, בנק ישראל הצליח כנראה להחזיר מעט את אמון השוק במדיניות שלו. הוא מכר שקלים תמורת מטבעות זרים בהיקף של יותר ממיליארד דולר מאז מתחילת החודש - והנסיקה של השקל נעצרה. "בסופו של דבר", אמר לנו גורם בשוק המט"ח, "הדרך הטובה ביותר להעביר מסרים לשוק היא במעשים ובמיליארדי דולרים". ייתכן שגם התגייסות של דמויות בכירות לתמיכה מילולית במדיניות קניית הדולרים, למשל מצדה של סגנית הנגידה נדין טרכטנברג, עשתה את שלה.


אלא שכל המאמצים של בנק ישראל לשמר את המדיניות שבה הוא נוקט מזה יותר מתשע שנים, על אף הביקורת הגוברת, תלויים דבר אחד: בגיבוי של משרד האוצר. עד כה, בדרך כלל בשתיקה, בחר שר האוצר משה כחלון לתמוך בנגידה, או לכל הפחות לא להפריע לה. כחלון כמעט לא דיבר על מדיניות שער החליפין, על-אף שהיא פוגעת ביוקר המחיה ובציבור ה"מוחלשים" שבהם הוא תומך לטענתו.


מתקרבים לתקרה


אפשר להעריך שאחת הסיבות לבחירה הזו היא חוק בנק ישראל, המשאיר באופן בלעדי בידי הבנק המרכזי את ניהול מדיניות המט"ח. כחלון הוא פוליטיקאי משופשף, ולכן אין לו תמריץ לפתוח במאבק עם נגידת הבנק - ללא סמכות מתאימה וללא סיכוי לנצח.


אבל – ולא ברור אם כחלון יודע את זה – דווקא כיום נוצרה למשרד האוצר הזמנות עקיפה, אך יעילה, לקחת חלק בשיח על שוק המט"ח ועל ה"מס" שהציבור מעביר לבעלי המניות של חברות היצוא והיצור.


הנה מדוע: סעיף 40 (א) של חוק בנק ישראל (2010), בפרק על ניהול יתרות מטבע החוץ, קובע כך: "הוועדה (המונטארית), באישור שר האוצר, רשאית לשנות את העקרונות שעל פיהם יחליט הנגיד על הרמה הרצויה של יתרות מטבע החוץ לטווח ארוך". לכאורה, הסעיף נוגע לעניין אחר מההשפעה על שער השקל. אבל מאחר שבנק ישראל נזקק לאישור האוצר כדי לשנות את רמת יתרות המט"ח, מאחר שהבנק קבע שהרמה הגבוהה של היתרות היא 110 מיליארד דולר, ומאחר שכמות היתרות כבר לא מאוד רחוקה מאותה "תקרה" – היא הסתכמה ב-102 מיליארד דולר בסוף פברואר האחרון – הרי שבקרוב ייאלץ בנק ישראל לבקש את אישורו של כחלון להגדיל את היתרות. זו יכולה להיות ההזדמנות שלו להשפיע על מדיניות שוק המט"ח.


מכאן הכל יהיה תלוי בתפישת העולם של משה כחלון ושל יועציו הקרובים. אם כחלון יקבל את עמדת בנק ישראל, שלפיה התחזקות נוספת של השקל תגרום למשבר קיצוני ולפיטורי עשרות אלפי עובדים, הרי שהוא יבחר לא להשתמש במצב שנוצר וייתן יד חופשית לנגידה קרנית פלוג. היא, מצדה, תמשיך לקנות דולרים ולהגדיל במהירות את יתרות המט"ח של ישראל, שכבר כך גדולות הרבה יותר ממה שהמדינה צריכה.


לחלופין, משה כחלון יכול להצטרף לספקנים ולדרוש מהנגידה בדיקה מחודשת, כזו שתוכיח כי התחזקות של השקל אכן תגרום למשבר חמור בחברות יצוא בריאות (ולא רק בקומץ חברות שכל רווחיותן מבוססת על הסובסידיה שבנק ישראל מעניק לשער הדולר), ושהנזק שייגרם אכן גדול מהתועלת שתצמח לציבור מירידת מחירי היבוא ומהזינוק בפעילות הכלכלית שירשם בעקבות כך.


לא בטוחים? תבדקו


בשבועות האחרונים כחלון רמז שמצבו של היצוא אינו משאיר אותו אדיש. בתגובה להתחזקות השקל הוא אמר כי "לא ינטוש את היצואנים", וכי ישראל צריכה לאמץ מדיניות לעידוד הפריון ולחיזוק תעשיות מקומיות. זו תגובה מעניינת שמשאירה בידיו את כל האפשרויות: מצד אחד הוא מביע תמיכה ביצואנים, אך מצד שני אינו קובע כי האמצעי המרכזי לתמיכה בהם הוא קניית דולרים והחלשת השקל – והוא מדבר על כלי מדיניות חדשים כמו התייעלות ותמיכה ישירה.


כלכלנים רבים מאמינים כי זו בדיוק המדיניות הנכונה, וכי אין צורך לגבות מציבור הצרכנים "מס צריכה" כדי לסייע ליצואנים. אולי, הם אומרים, יהיה נכון יותר לאפשר לשקל למצוא את נקודת שווי המשקל הטבעית שלו בשוק, לאפשר לציבור ליהנות ממחירים נמוכים בכל מוצר אפשרי, ומנגד לסייע ישירות לתעשיות יצור ויצוא שיש להן זכות קיום לטווח ארוך.


ישראל כבר עמדה בעבר במצב דומה, לפני 30 שנה, כשקברניטיה התלבטו אם לפתוח את השווקים המקומיים ליבוא, ובכך להביא כליה על שורה של תעשיות מקומיות כמו טקסטיל ועץ. ההחלטה, למרות איומי התעשיינים ותחזיות איוב שדיברו על מאות אלפי מובטלים, היתה לפתוח את היבוא – ומדינת ישראל קפצה מדרגה. מפעלי הטקסטיל אמנם נסגרו, אך כל הציבור נהנה מיבוא זול, הצמיחה עלתה, וכמעט כל העובדים נקלטו בעבודות בעלות ערך מוסף ושכר גבוהים יותר.


במהותה, דילמה דומה עומדת עתה לפתחו של שר האוצר, ויש לו אפילו כלי סטטוטורי – אותו סעיף 40 בחוק בנק ישראל המאפשר לו לקחת חלק בעיצוב מדיניות שער החליפין. לכל הפחות, גם אם הוא ויועציו אינם בטוחים במה לבחור, כחלון יכול לגרום לבנק ישראל לבצע בדיקה יסודית ומחודשת בסוגיית שער החליפין ורכישות הדולרים. האם הוא ירים את הכפפה?

themarker