Sharon209

כולם משתוקקים לפענח את פשר ההערצה של טראמפ לפוטין. עניין מוזר כל כך: טראמפ, כרפובליקאי ולאומן, אמור להתנגד לרוסיה. זו גם המסורת באמריקה, ועכשיו במיוחד — רוסיה הרי חותרת בגלוי תחת האינטרס האמריקאי בכל הזירות, ויש גם יריבות כלכלית. אז מה מתרחש פה? ברית הזוגיות הזאת מעסיקה את משרדי החוץ וגופי המודיעין בכל העולם, וגם אצלנו. העניין אכן מטריד. ההתערבות של פוטין בבחירות לטובת טראמפ — התקפות סייבר, גניבת מידע והפצת ידיעות שקריות — יצרה משבר חריף בין ממשל אובמה לקרמלין. גירוש המוני כזה של "דיפלומטים" רוסים, כפי שביצע אובמה בשבוע שעבר, לא נראה כבר שנים.


3758157635.jpg


היחסים בין שתי המעצמות חזרו לתקופת המלחמה הקרה. הממשל הנוכחי רואה ברוסיה אויב. אלא שראשי הממשל הזה הולכים הביתה עוד שבועיים. את מקומם יתפסו האנשים שמינה טראמפ, שמעלתם המרכזית בעיניו היא קשריהם הטובים עם רוסיה, כמו שר החוץ המיועד רקס טילרסון. אמנם רבים במפלגה הרפובליקאית סולדים מההתרפסות לרוסיה, אך כמו כל דבר ביחס לטראמפ — רבים אחרים שם מתיישרים לפי הרוח שנושבת מלמעלה, והיא נושבת בעוצמה, לעבר מוסקבה.


ברור מדוע פוטין רצה בניצחון טראמפ וחשש מהילארי קלינטון, שהבטיחה להציב לו קווים אדומים ולהחריף את הסנקציות נגדו. אך מדוע טראמפ מלקק לפוטין? מספר התיאוריות כמספר הפרשנים. חלקן רומזות לקשרים ואינטרסים נסתרים בין הצמרת הרוסית לטראמפ וסביבתו, יש סיפורים על כספים שמתגלגלים, ויש אפילו מי שמדברים על "שתול" בסגנון מותחני הריגול כמו "המועמד המנצ'ורי". אחרים חושבים/מקווים, שכל העסק הוא בכלל סוג של טעות: טראמפ הסתבך בפליטת פה אוהדת כלפי פוטין בתחילת הקמפיין, וכמו בתקלות אחרות שלו, במקום לרדת מהעץ הוא ראה שהעניין מעורר תגובות סוערות, ולכן טיפס עוד יותר גבוה והפך את פוטין לאחד מסמלי הקמפיין — אלמנט נוסף של ניגוח והתרסה כלפי הממשל הליברלי.


אלא שכל התיאוריות הללו הן ניסיון להתחמק מהאמת המרה הניצבת מול העיניים. כשבוחנים את העולם הרעיוני של הימין החדש בארה"ב ושל האנשים שמקיפים את טראמפ, כמו יועצו הבכיר סטיב באנון, או הגנרל מייקל פלין, שמונה לתפקיד המרכזי של היועץ לביטחון לאומי, המסקנה ברורה: האנשים האלה בזים לדמוקרטיה הליברלית ושואפים לחקות את המודל השלטוני של פוטין. הם רואים בפוטין מנהיג חזק, שמצליח למחוץ את האופוזיציה, התקשורת והתרבות באמצעות שימוש בלאומנות, "בערכים המסורתיים" ובדת. כך הוא מבצר את כוחו הפוליטי בבית ומרחיב את השפעתו בעולם — וכל זה במעט מאוד אמצעים. רוסיה היא הרי מדינה מרוששת.

הערצת פוטין היא כלי לקידום מטרותיהם החולניות, והם לא היחידים. בכל העולם, ובהחלט גם בישראל, יש תנועות ומנהיגים שחותרים לפוטיניזם. בריונות, בעיטה בפוליטיקלי־קורקט, בוז מופגן למוסדות הבינלאומיים, נוסטלגיה לגדוּלה של עבר מדומיין, הערצת כוח, השתלחות בתקשורת, סלידה ממיעוטים — טראמפ לא המציא שום דבר. פוטין היה שם הרבה לפניו. סוד הקסם האפל שלו הוא שבירה גלויה, מתרברבת, של הפרדיגמה הדמוקרטית.

כל מי שמפנטז שבמוסקבה נמצאה נוסחת הקסם לשלטון חזק, וכל מי שעורג לבריונות כזאת גם כאן, כדאי שיזכור את המחיר הכלכלי והחברתי שמשלמים אזרחי רוסיה על תאוות הכוח של נשיאם, את תחושת הפחד של כל מי שמעז לצייץ נגד המשטר, וגם את גופות הנטבחים בערי סוריה. מי שעמוד השדרה הדמוקרטי שלו עקום, כמו פוטין, רואה בזכויות האדם סימן לרפיון וניוון, אך לבסוף הוא זה שנותר עם הגיבנת.

הארץ