דוידיק

הקפיטליזם של ימינו מתקיים ללא קפיטליסטים. בחברות מחזיקים מיליוני בעלי מניות הפועלים באמצעות מוסדות שמעסיקים מנהלים מקצועיים. מטרתם העיקרית היא תשואות בטוחות ולא הזדמנויות עתירות סיכון ■ תחזית עגומה

560719546.jpg


השנה היתה 1942 כשיוזף שומפטר פירסם את רב המכר היחידי שלו: "קפיטליזם, סוציאליזם ודמוקרטיה". היה זה מפגן עוצמה של כלכלה, היסטוריה וסוציולוגיה. הוא טבע ביטויים כמו "הרס יצירתי". אך הוא היה אפל: בזמן שאנשים חיפשו תקווה כשהעולם נאבק בנאציזם, שומפטר היה פסימי. "אני לא חושב שהקפיטליזם יכול לשרוד", הוא כתב.
שומפטר הצעיר ראה באנשי העסקים גיבורים — "אוברמנש" (אנשי על) שחולמים על עולם חדש ומקימים אותו בכוח המחשבה והרצון. הוא התמקד במנהיגים עסקיים ולא בכוחות מופשטים. אך ככל שהזדקן, גדל חששו של שומפטר מביורוקרטיזציה. הוא צפה התפוררות, לא שינוי. וכך גם אני, בטור קבוע זה שנושא את שמו.


לא ארחיק לכת כמו המאסטר ואחזה את סופו של הקפיטליזם; החלופה הסוציאליסטית שהצטיירה ב–1942 קרסה. לכלכלות המתעוררות סייע הקפיטליזם להימלט מעוני. ואולם במערב, הבעיות שהטרידו את שומפטר רק החמירו, וצצו בעיות חדשות שהוא לא חזה.
חששו הגדול ביותר של שומפטר היה שהקפיטליזם כורה את קברו שלו באמצעות האינטליגנציה האנטי־קפיטליסטית. האליטה של ימינו, בפרברי לוס אנג'לס, באוניברסיטאות ובאולפני הסרטים, יוצאת נגד הזאבים מוול סטריט ומשחיתי איכות הסביבה. האקדמאים הליברליים חובבי ההתערבות הממשלתית עולים במספרם על האקדמאים השמרניים.
עוד חשש היה מאקטיביזם של הממשלה, כמו זה שיצר הניו־דיל של רוזוולט. אך אם ב–1938 הממשל הוציא סכום השווה רק ל–20% מהתמ"ג, היום מדובר כבר ב–38% — וזה עוד נמוך בהשוואה ל–51% מהתמ"ג באיטליה או 57% מהתמ"ג בצרפת. הרגולציה מתפשטת מהר עוד יותר, והתאגידים עצמם משמינים. התעשייה האירופית היתה זקנה ובלתי־כשירה משך שנים, מצב שמתפשט גם לארה"ב. החברות הגדולות מתרחבות והקטנות גוועות. שיעור החברות האמריקאיות שהן בנות 11 שנים או יותר עלה משליש ב–1987 לחצי ב–2012.


זה לא רע בהכרח. אחת התובנות הגדולות של שומפטר משנותיו המאוחרות היתה כי חברות גדולות יכולות להיות יותר חדשניות אם יהיו להן תמריצים נכונים, ואולם התמריצים של ימינו מובילים לקיפאון. חברות גדולות רבות משגשגות בזכות הממשלה והרגולציה. היזמים־הבעלים, לפי שומפטר, אמורים להעניק דינמיות לכלכלה. ואולם הקפיטליזם של ימינו מתקיים ללא קפיטליסטים. החברות הן בבעלות של מיליוני בעלי מניות שפועלים באמצעות מוסדות שמעסיקים מנהלים מקצועיים, שמטרתם העיקרית היא תשואות בטוחות ולא הזדמנויות עתירות סיכון.
חדשנות טכנולוגית בתחומים חדשים תהיה טובה לצמיחה (אם כי תעניק יותר כוח לחברות מעטות), אולם אלה רק הבזקים בחשכה המתגברת. שיעור צמיחת פריון העבודה בעולם העשיר איכזב משנות ה–70, עם הפוגה קלה בין 1996 ל–2004 בארה"ב. האוכלוסיות מזדקנות במהירות; פירות הצמיחה הולכים לחלקים קטנים של האוכלוסייה; מי שמצליח בזכות כישרון נישא למוכשרים אחרים, ומנכס את הזדמנויות ההשכלה הטובות. הדמוקרטיות מוציאות יותר מדי כסף כדי להעניק לאזרחים את מבוקשם בטווח הקצר (הפחתת מסים או הגדלת קצבאות), ומזניחות את הטווח הארוך. בנוסף, לוביסטים ואינטרסנטים הפכו את תמרון המערכת לצורך הפקת טובות הנאה פרטיות למדע של ממש.
התוצאה של התמהיל הרעיל הזה הוא גל פופוליזם שמשמיד את יסודות הסדר הפוסט־מלחמתי ומערער את העולם. אחת מסכנותיו היא שהוא מחזק את עצמו. יש בו די אמת כדי להיות אמין. אולי ההמונים אינם מייצגים חוכמה גדולה, ואולם האליטות הליברליות מרוצות מדי מעצמן ופועלות למען עצמן בלבד. הפופוליזם ניזון מכשלונותיו שלו. ככל שעסקים ידחו יותר את השקעותיהם ויעבירו כסף לחו"ל, יותר פוליטיקאים יאיימו או ישחדו אותם "לעשות את הדבר הנכון". הקיפאון הכלכלי יחזק את הפופוליזם, וככל שהפופוליזם יתחזק, הוא יביא ליותר קיפאון כלכלי. במלים לא מנחמות אלה אני חותם את השנה ואת כתיבת הטור.

TheMarker