קרלוס

אחרי הברקזיט וטראמפ איטליה מסתמנת כנקודה הבעייתית החדשה של העולם המערבי. אם יפול משאל העם בראשון היא תתווסף לרשימת המדינות ש”מערערות את המצב העולמי”

Beppe_Grillo_-_Trento_2012_02_recrop-32r9dsfwhtp88gb5i8fg8w.jpg

בקרוב נחזה שוב בהבעת דעתו של העם. הפעם במסגרת משאל עם באיטליה וזאת על מבנה הממשל שם, או ליתר דיוק, על תפקידו של הפרלמנט במסגרת החיים הפוליטיים של מדינת המגף. זו נראית תחילה כשאלה קצת מרוחקת מן העניין שלנו ושל רוב אוכלוסיית העולם, אבל הטוויסט הוא שתשובה שלילית שולטת בתוצאות אותו משאל תביא לתוצאת לוואי מדאיגה במקצת עבור הרבה יותר אזרחי עולם.
ולהלן הסבר קצר: ראש הממשלה הנוכחי, מטאו רנצי, הניח על כף המאזניים את כל יוקרתו הפוליטית. תשובה שלילית במשאל תחייב אותו להסיק מסקנות קשות לגבי עתידו כראש ממשלה, ויש האומרים כפוליטיקאי בכלל. מה שבטוח הוא שתשובה שלילית תכוון לבחירות חדשות מוקדמות מן הרגיל, והצפי הוא כרגע שגדולים הסיכויים לכך. במקרה כזה יעלו לשלטון מי שרוצה ודוחף ליציאה מגוש היורו ואף מן האיחוד.
מפלגת “חמשת הכוכבים” בראשות בפה גרילו או קואליציה בראשותו יכולה בהחלט להוות את ההפתעה התורנית אחרי מה שראינו בברקזיט, בבחירתו של טראפ בארה”ב, ובבחירתו של פראנסואה פיליון יחד עם הדחתו של ניקלא סרקוזי מראשות מפלגת הרפובליקאיים הצרפתיים. אגב, עניין אחרון זה מייצר מועמד ימני ליברלי די קיצוני כנשיא הקרוב של הרפובליקה.
גל לאומי-מתמרד בממסד-אוהב חופש זה יכול בהחלט לזעזע את המצב באיטליה ולייצר תהליך של אי יציבות באיחוד ובגוש היורו. השאלה הגדולה היא: האם הגעתם של “המנהיגים החדשים” לשלטון אכן מביא את השינוי המקווה? או, בלשון פחות דיפלומטית, האם איומי מערכות הבחירות מוגשמים למשהו קונקרטי?
הבה נסתכל על הדוגמא היוונית תחילה ואחרי זה על האחרות. שם, ביוון, המצב היה הכואב ביותר וכנגדו הובאו ה”קיצוניים” משמאל לעשות את המלאכה מול הטרויקה המחניקה. ומה יצא מכל זה: מריחה מאכזבת של “הסכמי דחיית קץ” נוספים עד שמהות השינוי נעלם בערפל הפשרות. יתר על כן, הסבל העממי ממשיך כשהיה אם לא יותר מזה, ולמעשה מלבה יותר מתמיד את הקיצוניים מן הצד השני המוגדרים כנאצים של ממש.
ומה לגבי שאר הדוגמאות?
* הססנות מדהימה להתחיל בצעדי הניתוק של בריטניה מאירופה,
* מינוי אנשי מפתח ממסדיים מעין כמותם בממשלו החדש של טראמפ
* בצד הצרפתי – איחוד כוחות של המרכז עם הימין בצרפת על בסיס ההנחה שחלק גדול מן התוכנית של המועמד פיליון לא תתגשם.
מסקנה?
עד עתה הייתה לנו משוואה שבה הציבור כועס ומצביע ברגליים, ומצד שני אלו המחזיקים בדגלים של אותו שינוי נמסים מול האילוצים של המציאות, הפוליטיקלי קורקט והפשרות המפלגתיות-פוליטיות. עד עתה היו כולם איומי סרק מכל עבר. לאן כל זה מוביל? להחמרה של הכעס, האכזבה, ולהקצנה של המועמדים הבאים לביצוע השינויים הנדרשים.
ואני חושב שרק משבר כלכלי גדול, סטייל 2008 ואולי אף 1929, הכרוך בניקוי אורוות כללי במערכות הכלכליות הממוסדות, רק משבר כזה ותוצאותיו החברתיות ההרסניות יוכלו לבנות מנגנון של קיום הבטחות אמיתי ויציב. הבעיה היא שאז נקבל גם “מנהגים חזקים” וזה אף פעם לא בריא לצד הדמוקרטי של החיים.

הכלכלה האמיתית