ולרי.ס.

זה לא הבטחון ולא החינוך - ההוצאה הכי גדולה בתקציב המדינה 2015-2016 היא החזר החובות. לא ברור כיצד כתבי כלכלה חרוצים, שמבקרים כל שקל בתקציב לא מוצאים אפילו דקה אחת כדי לדון על ההוצאה הכי קריטית של הממשלה?




תמונה: Marta Nimeva Nimeviene
ברנארד ליאטר הוא הכלכלן שייסד את מטבע היורו אי שם בשנות ה90 במסגרת תפקידו כבכיר בבנק המרכזי בבריסל באותן שנים. ליאטר שביקר בארץ לפני כשנתיים סיפר במפגש מצומצם שנכחתי בו כי "הם [עיתונאים, כלכלנים ואנשי האקדמיה] מתנהגים כמו דגים במים. הם נולדו במים, חיים במים ימותו במים והכל מבלי שיהיה להם שמץ של מושג שיש עולם שונה ואולי טוב יותר בחוץ." ליאטר התייחס לעובדה שהיום מקבלים כולם את כלכלת החובות ואת מערכת הכסף כמובנת מאליה מבלי לערער עליה או מבלי לנסות לחשב מסלול מחדש. זאת למרות שהוא הוכיח סטטיסטית שהיא נכשלת שוב ושוב. אולי זה מסביר בצורה האופטימלית את הסיפור הלא ברור הבא.

כל כך הרבה נכתב על תקציב הבטחון פה. כל כך הרבה ניתוחים –כן פנסיה לא פנסיה – צבא קטן, גדול, מתוחכם ,טיפש, חסכן, פזרן והכל בגלל שאלה על קיצוץ של כמה מיליארדים. זה לא שהדיון בנושא זה לא חשוב, אבל כשמסתכלים על תקציב המדינה מגלים שהחלק הגדול ביותר בו הוא דווקא לא הבטחון. הרחק הרחק בפער גדול נמצא בפסגה המפוקפקת של ההוצאה הגדולה ביותר החוב הלאומי שלנו. 127.4 מיליארד שקלים הם סך החובות שתשלם הממשלה בשנת התקציב הקרובה. מדובר בסכום שהוא יותר מכפול מתקציב הבטחון והחינוך ומהווה כשליש מכל התקציב כולו. סכום שלאדם מן הישוב קשה לקלוט בשל גודלו ומספר האפסים אחריו.

את הקרן ידאגו באוצר לגלגל בעזרת גיוס חובות חדשים, אבל הריבית על החוב, שנעה סביב 40 מיליארד ש"ח, תשולם כבר מכיסנו ומימסנו. ולמרות המספרים המדהימים האלה לא תראו אף מילה בנושא במדיה הכלכלית. כאילו מדובר באחד מעשרת הדיברות. מן גזירת גורל כזו שחייבים להתמודד איתה, כמו שהשחורים בארה"ב היו צריכים להתמודד עם העבדות במאה ה-19. אף דיון נוקב או לא נוקב בשאלה כיצד יתכן שמדינה ריבונית שיכולה לייצר לעצמה כמה כסף שדרוש לה, צריכה לקחת כל כך הרבה הלוואות מצד שלישי – חלקו בכלל מגורמים זרים. גם השאלה כיצד מדינה יכולה להיות ריבונית אם היא חייבת מאות מיליארדים, לא נמצאת בכלל על הפרק - הרי ריבונות מתבטאת ביכולת לקבל החלטות מבלי להיות כפוף לאף אחד אחר– בדיוק ההפך ממה שעובר על גוף שחייב הרבה כסף. ופה אשלח אתכם לשם הדוגמא לבדוק מי באמת היום הוא בעל הבית ביוון.
ובנוגע לפוליטיקאים שלנו, למעט פייגלין שהועזב, ברוורמן שעזב ותמר זנדברג המכהנת, מתברר שאחרים מגלים בורות כל כך גדולה בנושא, שהם בכלל לא במקום כדי להבין מה לא בסדר בחוב הזה. כששאלתי אותם בנושא הם אפילו לא הבינו על מה אני מדבר איתם. עדיף אולי מבחינתם לכתוב עוד פוסט בנאלי עתיר לייקים בפיסבוק מאשר להתעסק בבעיה קשה.

הרפורמה הכל כך מתבקשת בה המדינה תהפוך לריבונית (והפעם באמת) ולא תצטרך לגייס חובות כדי לממן את עצמה, היתה מוקד לויכוחים ודיונים ערים וסוערים עד שנות ה-40 בעולם המערבי. הנושא הגיע אז אפילו עד כדי הצעת חוק שכמעט עברה בקונגרס. הצעת החוק קבעה, שממשלת ארה"ב תוכל לממן את עצמה עם הכסף שהיא מייצרת במקום לגייס אותו כחובות בשוק הפיננסי. החוק נפל בלחץ הבנקים הגדולים ומאז משום מה הדיון הושתק הן במדיה והן באקדמיה. בשנים האחרונות בזכות תמיכתו של אחד הכלכלנים המשפיעים בעולם, מרטין וולף, הנושא "חזר לחיים" והוצף שוב לדיון. הוצף עד כדי כך שהפרלמנט הבריטי נדרש לדון בנושא לפני פחות משנה.





למי שאין סבלנות לצפות בשעתיים של הדיון, אתמצת רק שהפתרון שהוצע היה רפורמה מוניטרית (בדרך יצירת הכסף). הרפורמה הורכבה משני יסודות עיקריים:

היסוד הראשון מתיחס לתקציב המדינה שהפעם ימומן ע"י הבנק המרכזי ולא מהלוואות ממשלתיות (אג"חים). הבנק מצידו ייצר כסף ויעביר אותו לממשלה בצורה חופשית, כשרק חלק קטן מהכסף יתורגם לחוב (עבור פנסיות בעיקר). השיקול לכמה כסף ייוצר יהיה נתון בלעדית בידי ועדה מיוחדת בבנק, שמטרתה תהיה להתאים את כמות הכסף במשק כדי לשמור על אינפלציה אפסית. הכוונה היא למנוע מפוליטיקאים לא אחראים להיות אחראים על ייצור הכסף ובכך ליצור אינפלציה שלא נשלטת.
היסוד השני הוא איסור יצירת הכסף הלאומי של המדינה ע"י גופים פרטיים כפי שהבנקים המסחריים עושים היום באמצעות הלוואות, ובכך לשלול מהם את הכוח העצום שהם צברו ואת העיוותים הגדולים שהם יצרו בכלכלה ובחברה. הנה הסבר מעמיק יותר מהשנה של מרטין וולף בתרגום לעברית (אזהרה – חלקים בהסברו דורשים ידע מוקדם):




המשמעות של הרפורמה היא להשאיר את כמות הכסף במשק כפי שהיא, אך במקום שהבנקים המסחריים ייצרו כסף חדש ויזריקו אותו למשק תמורת ריבית, תייצר המדינה את הכסף שלה (ע"פ רוב ללא חוב). צעד ראשון בכיוון של יישום הרפורמה יהיה החזר כספי הריבית (39 מליארד ₪ בשנה בישראל) ובכך למעשה קטיעת הגלגל האינסופי של חובות, בו צריכה המדינה לגבות מיסים ולקחת חובות חדשים רק כדי לשלם איתן את הקרן והריבית של החובות הקודמים. חישבו רק שבמצב כזה יתפנה לממשלת ישראל סכום של קרוב ל40 מיליארד ש"ח שבמקום שילך לתשלומי ריבית והגדלת הגרעון הולכים לרווחה, לחינוך, לבריאות. בנוסף אין שום סיבה שמדינה ריבונית תהיה בגרעון כל כך גדול אם היא יכולה לייצר את כספה בעצמה.

משום מה העתונות רואה במצב היום, שבו מדינה נמצאת בחובות כמצב טבעי כמו הגשם שיורד בחורף ומתעסקת במרדף אחרי מיליארדים בודדים, כאילו זה מה שיציל את מצבנו. או כמו שתאר זאת ליאטר – "הם מתנהגים כמו דגים במים". מטרתנו האזרחים לזרוק להם חכה. מי יודע אולי נתפוס איזה "דג שמן" בישראל, כמו שארגון פוזיטיב מאני הבריטי (הפועל לשינוי מערכת הכסף) תפס את מרטין וולף בבריטניה.