אורנה שני

המחאה דעכה, ורוח הלחימה התמסמס לפרוזה, כאילו מעולם לא הייתה לה עדנה. לפתע קמה ילדה ואנחנו הרגשנו שהיא עם והמשכנו ללכת אחריה, אחרינו, אבל לאן? בינתיים סוגיות אחרות קמות ונופלות ומסיחות את הסוגיה שעוטפת את חיינו בכל תנועה ועשייה, אל תוך מגירת ההיסטוריה ללא כל עניין, כי היא אינה, ברגע נתון זה, ממשיכה לאיים על הפוליטיקאים.
לא צריך 'אביב העמים' אבל כן פריחה של תקווה שתבוא רק כשמיים יגיעו עד נפש ונכיר באמת ללא מורא וחשש, ללא שיקולים, ללא אינטרסים, ללא חשבונות פוליטיים: יש תקציבים והם מחולקים באופן לא שיוויוני - בין התקציבים למי שחובותיו ונאמנותו לתפקידים הדתיים לבין מי שחובותיו ונאמנותו להיותו אזרח במדינה. אלא שהקול נדם ושכחנו להציג פתרונות ראויים כדי שהממשלה לא תגייס מניפולציות בדמות הפחדה בדבר קיצוצים בביטחון המדינה, אם חס ושלום יקומו העמים ומאכלת בידם. הפתרונות הם באיפה ואיפה, הפוכה של שיוויון.
ועד אז רגליים יתרוצצו מדי פעם להדליק את רחובות העיר, אבל הארץ תישאר שקטה. מילים ישפכו, אבל המים ישקטו, הם ימשיכו לזרום ולבקר את התופעה החברתית, אבל מילים בכוחם לבלום מילים, לא מעשים. לא אצלנו. שום דבר לא ישתנה אם לא נשוב להילחם, אל לנו להריע לזמרים שינעימו לנו את חשכת הלב והכיס הריק, כי אז יאמרו הבריות שהשירה מספקת אסקפיזם ודיווח סקירת לב העם ילמד את הממשלה שאפשר לצאת מחדר טיפול נמרץ ולהגיש פלצבו בדמות מסמך טרכטנברג, בו אבני הבוחן שהפוליטיקאים יוסיפו, יקבלו [שוב] נופך פרו דתי.
החברה מחולקת לשתי לשונות תרבות: האחת דוברת יהודית האחרת עברית. איננו עושים בשביל עצמנו אם איננו סוגרים תחילה את החשבון עם הפחדים שלנו – היותנו עם ש"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו" ושחובשי הכיפה מייצגים את זהותנו ואת האלוהים שמגן עלינו ב'זרוע נטויה'. כשהחרדות ישכחו, רק אז אחד העם יתנשא לגבהים של עם וייצא ל"מחאה מתמדת", בועטת, אמיתית, מובנת וחד משמעית. רק אז ילחם על זכויותיו. קולות אנונימיים שמקלידים בדממה טוקבקים מלמדים על מאיסה הולכת וגוברת לתפיסת העליונות של החרדים ולהישג תקציבים לא רגילים למחוזותם, לקהילתם.
העובדה שמשרד הדתות [גם אם אינו רשמי] מקבל פי 3 מסך כל תקציב התרבות והספורט בישראל מתמיהה ובלתי מתקבלת על הדעת.
יתירה מזו, הישיבות הדתיות/חרדיות מתוקצבות בכמיליארד ₪ כל שנה, והרבנים משתכרים 600 מליון ₪ מדי שנה [דיינים מזרחיים ודיינים אשכנזים, הפרדה שאנחנו גם מתקצבים] – אלה סכומי עתק שיכלו לקדם בשנות אור את מערכות החינוך והרווחה למשל.
על כך יש להוסיף ש - 70% מקצבאות הילדים בסך 6 מיליארד ₪ בשנה יופנו למשפחות עם 5 ילדים ומעלה, ושהתחזוקה של חוטי העירוב [אמונה בדבר איסור לצאת עם מטלטלין בשבת, כשהחוט לכאורה מרחיב את פתח הבית לחוצות] בירושלים לבדה עולים לנו כ 600 אלף ₪ - סכום שהיה יכל בשקט לקיים מעון לנשים מוכות.
או סכומי עתק שמוענקים לכל עיר בעבור קבורת תשמישי קודש... שיכלו לממן שיקום של נוער בסיכון.
יש בכוחה של הרשימה החלקית והאקראית הזו להציג תמונה עגומה שמשמעותה אחת - צדק חברתי אין כאן.
וצדק חברתי אומר כי חובות וזכויות במדינה יופנו באופן שוויוני לכל אזרח במדינה, כדי שזו תהפוך אותנו בעיקר לחברה עם אחריות קולקטיבית. ואם דוסטוייבסקי צדק כשאמר, שיש דבר אחד שבני האדם מעדיפים יותר מהחירות והיא העבדות – אז כנראה דבריי יקראו וקוראיהם ימשיכו לעלעל בדפי העיתון או לצפות בטלוויזיה.

אורנה שני
מרצה לאנתרופולוגיה
Shaniyad9@gmail.com